האשכנזים זה כי התלמידים שלו עשו מהלך פוליטי? או שלא הבנתי...

מכמה וכמה סיבות

למרות שצריך עיון מעבר למשנ"ב

זאת שאלה לפוסקים.

ואל תשכח שאחרי רבים להטות, בכללי פסיקה, לא נאמר בכל מצב.

שמעתי סיפור יפה מתוניס שכשאמרו לרב כלפון (לא זוכר מי מהם) את זה הוא ענה להם "אריה אחד מול מאה שועלים, מי גובר?", ציטוט לא מדוייק.

דעת הרמב"ם לא מפורשת להניח, כמו שאפשר לראות במאמר ש@נגרינסקי קישר. הרבה הבינו ההפך לגמרי מדברי הרמב"ם.

לאור הנ"ל, קשה לדון בדעות בין אם להניח ובין אם לא, בלי להכנס לסוגיה. כנראה שהיו הבנות אחרות גם.

נראה שמרן עצמו הסתפק בדעת הרמב"ם.

לא הצלחתי להבין מהמאמר שהביאו כאן מה המשמעות, אבל מעתיק לכאן את הפסקה הרלוונטית.

"ליבא דרבנו הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב אפשר להבין שיש איסור בהנחת תפילין ואפשר להבין שיש אפילו חובה לכתוב תפילין במועד, וז"ל:

"וְאָסוּר לִכְתֹּב בַּמּוֹעֵד אֲפִלּוּ סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת. וְאֵין מַגִּיהִין אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת בְּסֵפֶר הָעֲזָרָה, מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. אֲבָל כּוֹתֵב הוּא אָדָם תְּפִלִּין וּמְזוּזָה לְעַצְמוֹ, וְטוֹוֶה תְּכֵלֶת לְבִגְדוֹ;³ וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל - כּוֹתֵב וּמוֹכֵר לַאֲחֵרִים כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ".⁴

ומאידך, בהלכות תפילין פסק רבנו הרמב"ם, וז"ל:

"זְמַן הַנָּחַת תְּפִלִּין - בַּיּוֹם, לֹא בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִיָּמִים יָמִימָה" (שמות יג,י); "חֻקָּה" (שם) זוֹ - הִיא מִצְוַת תְּפִלִּין. וְכֵן שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֵינָן זְמַן תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיוּ לְךָ לְאוֹת" (שם יג,ט; ושם: וְהָיָה לְךָ), וְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים הֵן עַצְמָן אוֹת. וּמֵאֵמָתַי זְמַן הַנָּחָתָן? מִכְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְיַכִּירֵהוּ, עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה".^5"

^{אין לי מושג מה משמעות הדברים, צריך ללמוד את זה כמו שצריך, המאמר הזה נראה חסר הגהה}

משום עובדין דחול אלא כדברי הבא"ח שהבאתי למעלה

אפילו לספרדים אתה כותב "יש בסיס לא להניח"

במחלוקות , הגמרא בע"ז דף ז מביאה 2 כללים להכרעה. א) הרב הגדול יותר בחכמה ומניין.  ב) בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים אחר המקל. (אתה בטח מכיר, לא התכוונתי לחדש לך).

נחלקו הראשונים האם תמיד בשל תורה הלך אחר המחמיר, או שזה רק אם שני החולקים שווים ברמתם.   הש"ך פסק שבשל תורה תמיד בחומרא. בשל סופרים , בודקים מי הרב הגדול יותר, ואם שנייהם שווים, אז לקולא.  בנוסף כתב הרשב"א שאם יש מרא דאתרא , אז הולכים בכל אחריו.   יתכן שאדם יכול להחליט על רב מסויים שהוא רבו וללכת תמיד לפיו, גם אם הוא לא מרא דאתרא. אולי כמו תלמידי שמאי והלל למשל. 

אבל עדיין יש לנו פוק חזי.

אגב ראיתי באגרות משה שהוא כותב על עניין מבטאים שרוב הזמן יהודי אשכנז היו הרוב בעולם (אני מניח שלפחות מכוון לתקופה שלפני השואה שם זה היה כפל ויותר)

אולי באיזור ל'?

זה לא נקרא ביטול מצווה

ולמרות רוב עם ישראל לא מניח בחול המועד בהווה... "פוק חזי מאי עמא דבר".

פעם התווכחתי על דבר כזה עם פוסק אחד, הוא נתן לי בראש ואמר לי "יפה שאתה מבין את הגמרא אחרת" (או במילים אחרות, אל תעוף על עצמך מול הראשונים )

בהתחשב בעובדה שזה חצי מעם ישראל, וסביר להניח שלפחות 20% מהאשכנזים לא מניחים כלל אליבא דהגר"א ואולי יותר פה בארץ ישראל (לפי דבריך) נראה שהרוב המוחלט לא מניחים...

בגלל השואה?

לשיטתך, רוב העולם היהודי אז היה חילוני גמור

חז"ל אמרו במפורש שכל מי שמומר לעבירה אחת הוא "כגוי לכל דבריהם".

בפורום ביהמ"ד הדעות יותר תורניות, נראה לי שזה לא במקום

חז"ל...

אם יש ספק ולא יודעים את ההלכה, יש משקל חשוב למה שרוב העם (שנספרים) נוהגים ביחס להלכה בהתחשב בעובדה שמדובר בהבדלי מנהג, ושהם לא עושים איסור ברור.

ידידינו היקר @ארץ השוקולד שקצת נלחם בכל מי שנוהג שלא*

לגבי הספק, זה בכלל משהו שלא רלוונטי להוה מבחינת הפסיקה, גלשנו כאן קצת לנישתיות... המנהגים הקיימים והמפורסמים לא ישתנו ולא צריכים להשתנות

* ברור שהדברים נכתבו בחיבה, כן?! חחח

ואז יחסמו אותי גם מפה

משחק מילים מורכב

בחוה"מ!

שמעתי פעם מישהו שרצה להגיד שככה מודדים גדול עולם (לא מסכים עם זה, והוא לא היה מישהו מי יודע מה גדול), אבל זה נותן קצת מושג.

פרט לאיזו עדה אחת ואמיצה

והאם זה מה שנקרא מחלוקת שקולה ויש ספק או שזאת מחלוקת לא שקולה ואין ספק, והאם מחלקים דווקא לפי עדות או בחלוקה בית יוספית, והאם אומרים ספק נגד הכרעת מרן בדין וכו'.

אני חושב שהעניין כאן הוא מנהג קדום שהבית יוסף בא להסביר ע"פ הזוהר.

הרי ידוע שאצל התימנים מקורות המנהגים קרובים מאוד לתקופת בית המקדש.

שמעתי אתמול רב שסיפר שלגבי הדס שוטה של התימנים, מצאו עדויות ארכאולוגיות (מטבע) מתקופת בר כוכבא שמראה שעליו מצוייר אדם שנוטל לולב עם המנהג הזה.

וכידוע התימנים לא פוסקים לפי הקבלה, בלי קשר לרב קאפח, ובכלל בקושי שינו מנהגים.

ועוד שאלה היא האם אפשר ללמוד בדרך שאתה למד מסב"ל לספיקות אחרים.

מה שאתה אומר הוא דבר חידוש

אולי אתה מתכוון למקובלים דוגמאת הרב שרעבי והרב חיים סינוואני? הם היו נוהגים כמו הרש"ש ע"פ מנהג ספרד (בחלק מהדברים), אבל ממש לא היו מערבים את זה בפסיקת ההלכה.

יש לך מקור אחר? אשמח לשמוע.

הם כמעט כמו ספרדים רגילים והולכים הרבה לפי הקבלה, הם בעיקר היו ממחוז שרעב שמשם יצאו הרב סינווואני והרב שרעבי [שבמקור משפחתו תעיזי] ועוד

אם אני לא טועה...

ואולי אפילו יותר אותו לפי הצורה

@סתם 1...

השאלה אם סב"ל, שהוא ספק די מפורש, תופס בכל מחלוקת - בית המדרש

האמת שראיתי עם הדסים, זה ממש יפה ונוח לאחיזה. עם ערבות לא ראיתי. בטח נראה כמו ללכת עם שיח ביד

ממה שאני יודע ההדסים גורמים לערבה להשאר טריה עד סוף החג

שזה ספק, אבל לכן זה מוגדר כספק - כי יש שני צדדים!

אך מש"כ בהערה שזה גישה ייחודית לרב עובדיה ויש חולקים - אשמח שתרחיב 

לגבי תפילין בחוה"מ אכן גם בבא"ח פרשת וירא כמדומני מציג את דעת האשכנזים כסוברים שיש להניח בחוה"מ [והיינו כדבריך בשם הרמ"א, מג"א וכו'],                             

וההסבר שלו למחלוקת הוא [ונחלקו בזה כבר ראשונים] - דהספרדים ס"ל שבחול המועד יש קדושה גדולה כעין שבת ויו"ט שהיא בעצמה "אות" ועל כן הנחת "אות" התפילין גורם זילזול כאלו החג בעצמו אינו "אות" [כבשבת ויו"ט], והאשכנזים לא סברו שיש קדושה גדולה שהיא בעצמה "אות" ועל כן חייבו הנחת תפילין

והרב רצאבי כותב את זה בלשון איסור.

חייב לציין את הבעייתיות במאמר הזה, הוא כתוב עם המון חזרות על דברים, פספוסים שנראים כמו חיתוכים של משפטים שלמים. או שהוא לא מוגה, או שהם לא העתיקו אותו טוב לאתר

הורדתי את המאמר והוא בדיוק כמו באתר. קצת קשה סגנון הכתיבה...

(אני מניח שהסוגריים נכתבו מתוך הבנה שאני לא מעריך את הרב, אין לזה שייכות ח"ו. אני בכלל לא מכיר את הרב שליט"א הנ"ל. כולם כותבים מאמרים בשלב הראשון ככה, יכול להיות שמכמה וכמה סיבות המאמר יצא "לא אפוי" וזה הגיוני ולגיטימי)

דזיל בתר טעמא (בדברי הראשונים והובאו בבא"ח פרשת וירא כמדומני) מדוע אין להניח את התפילין [שהם "אות"] בחוה"מ? משום שהוא בעצמו "אות" ו"שימוש" באות אחר הוי זילזול בחוה"מ - ועל כן כולם כוונתם לאסור 

הוכיח הרב רצאבי בקונטרס, מפוסקי תימן ובראשם "מהריץ" שכללי הפסיקה התימניים הינם כמו שאר הספרדים שבסתמא הולכים אחרי פסקי מרן השו"ע!! ורק כשיש מנהג ידוע כמו הרמב"ם או כמו אחרים אז הם משמרים אותו (ועל המנהגים יצא הרב עובדיה ע"ה, ולא רק על התימנים גם על שאר העדות), מ"מ גם אם היה הכתוב ברמב"ם מפורש שחובה להניח גם בחוה"מ, כל עוד שלא היה מנהג מבורר כדבריו, זה לא היה מחייב את התימנים

ויתרה מזאת גם בין פוסקי תימן האחרונים שבראשם עמד הרב קאפח וכן הרב צוביירי [כמדומני] - חלקו על גישת הרב רצאבי בעניין הלזה

ע"פ הרב רצאבי התימנים קיבלו את הכרעות הרמב"ם בדינים, היחס לשו"ע הוא מורכב מאוד ומעניין יותר מאצל הספרדים אפילו לפי הרב עובדיה זצ"ל.

אבל יש מקומות שהתימנים לא נוהגים כמו הרמב"ם בצורה מפורסמת, כמו למשל בשופר...

של הרב רצאבי שם הוא מוכיח מכמה וכמה מקומות כפי שאמרתי מקודם שבסתמא נוהגים כפסקי השו"ע

מה שאני קיבלתי זה שפוסקים כמו מרן בסתמא אבל גם זה תלוי במנהג הקדום

א. כי הוא פוסק כמו הרמב"ם ב"80% מהפעמים" (שמעתי מכמה פוסקים).

וב. כי זה תואם את המנהג

אפילו שלרובם הוא בכלל לא היה ידוע?

ברוב עדות המזרח לא היו הולכים עם הזוהר נגד התלמודים (מכמה סיבות הגיוניות).

ממש לא, זו מחלוקת ראשונים וכבר - בית המדרש

קשה לא לדעת מה ההכרות של הרב קאפח עם אשכנזים, אבל אני בספק אם הוא לא יודע כמו שאתה טוען.

מה גם שאני בספק גדול שזה היה משנה לו, כידוע מנהגי תימן הם עתיקים ולא השתנו במצוקת הזמן...

לא כזה פשוט... הגריד לא היה מניח מסתבר - בית המדרש

זה מנהג שנהגו בו כל העדות שלא שינו ממנהגם.

ההכרעות שלנו מול הכרעות שהתקבלו במנהגים הן כאין וכאפס.

תורה מסיני, לא מסברא

ראשונים שסוברים כך, וגם עדות שחזקות במנהגים עתיקים שנוהגות כך, ואפילו טעמים ע"פ סוד - היה ראוי שמי שאין לו מנהג ינהג שלא להניח.

לצד השני יש הרבה פחות כח, לפי השיטה של הרב הנ"ל שהבאת כן...

וכאן הכף נוטה יותר לדעת האומרים שלא

אם היא לא לפי מנהג, אז נעשה "מנהג ישראל" כזה.

למה לחזור חזרה לכללים העדתיים?

אני לא מקבל את מה שאתה אומר שזאת "בעייתיות" זאת לשון בעייתית בעצמה

ולכן, ע"פ כמה וכמה כללים וסיבות, יתכן שעדיף לפסוק כמו הרוב.

זה לא סיכוי לקיים מצווה אם לא מניחים.

קבלה היא חלק מהתורה, זה שיש אנשים שלא פוסקים על פיה זה לא כי היא לא אמת אלא שטוענים כי לא מבינים אותה מספיק וכן הלאה.

המחלוקת כבר הוכרעה, גם אם הרב ש"ך אמר אחרת.

פוק חזי וכנ"ל

כל עדות המזרח לא מניחים ולפחות כמה מהאשכנזים, קרי יותר מחצי מעם ישראל.

מה הקשר לש"ך עכשיו

נרחיב על זה בפרטיות כי הדיון כבר ישן

אתה לובש בגדי חול בשבת חזון?

ר' אהרון לכטנשטיין הפסיק להניח תפילין בחוה"מ בשלב מסויים כדי לקבל מנהג א"י. זה היה קשה לו. אבל הוא קיבל.

למה בכל הדברים שלך אתה לא מקבל את זה כמנהג א"י אלא כמנהג טעות שנוצר מ"מונופול" של תורת הגר"א על ה"אשכנז" בא"י ורק לספרדים המנהג אחרת.

אבל הא אנחנו רואים שיש מנהגים בא"י.

שלמרות שהם לקוחים מתורת הגאון (לפחות רבים מהם) - בפוסקי ההלכה מצינו שהיחס אליהם כאל מנהג מדינה. (לדוג' לוח א"י לגרימ"ט מלא ב"מנהגי א"י")?

בסיסי באחרונים.

לא כל עם ישראל אשכנזים

אם המנהג הוא שלובשים בגדי חול. זה מנהג שהוא בדיני כבוד שבת  (כשיוצא באבילות)- ולכן לא שייך לדחות את המנהג בסברא בדיני כבוד שבת שבזה גופא המנהג הוא להקיל ולהחמיר באבילות.

ואחרי השאלה מה אתה עושה.

לא
"יצא לי" להיות בחו"ל בשבת חזון.

ואניי לא רואה הבדל בין מנהג שדעתו דעת יחיד ובין מנהג שדעתו דעת רבים- שניהם כח המנהג שוה ותוצאתו שווה.

"נראה לר"ת דדוקא בהוצא ודפנא אבל פחות מכאן אפילו נהגו מנהג הדיוט הוא ומוכיח מכאן דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה:"

אנייה מדבר  על מנהגים בעלי שיעור  קומה הלכתי מצד עצם כח המנהג.

כ"ש שכך גם בדיני איו"ה

אז הסברתי שברור שיש מנהגים וכו'

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה