בברכות יש מאן דאמר שבעצם ההכנסה לפה כבר נחשב עובר לעשייתן, בתענית מרן פוסק שטעימה בלי בליעה אינה אכילה

אם סיבת האיסור הוא הבשר שבין השיניים או השומן והטעם שעולים בגרון.

הבית יוסף החמיר כשתי השיטות ולכן כך נוהגים היום, אם אתה רמב''מיסט בנשמה אז בשבילך הדבר תלוי בבשר שבין השיניים (לצורך העניין אם תאכל בשר ותצחצח שיניים עם משחה כבר לא תהיה בשרי).

סברה שלך או יש לזה מקור תורני?

גם אם הוא נשאר הוא לא חשוב בשר, לפחות כמו הבשר שעדיין נשאר שם אחרי שש שעות.

אם להיכנס לתוך הסוגיה:

לדעת הרמב''ם האיסור לאכול חלב אחרי בשר הוא לא איסור וגזירה נוספת בפני עצמו אלא חלק מאיסור אכילת בשר וחלב יחד, הוא מסביר שהמימרא שממנה לומדים שצריך להמתין בין בשר לחלב (ויש מה לדון למה ואיך ואכמ''ל) היא המשך ונפקא מינה של המשפט שקדם לה "אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שבין השינים מהו? קרי עליה: הבשר עודנו בין שיניהם" (כלומר השאלה היא אם בשר שבין השיניים נחשב בשר ואסור לאכילה עם חלב או כפסולת, וההוכחה מהפסוק היא שהוא עדיין נחשב בשר).

לומר ברמב''ם שהבשר אסור בכל מקרה עד עולם אלא שהסיבה של ההמתנה היא רק בגלל השומן שלו נשמע לי דחוק ואף מופרך.

א. הרמב''ם מסביר שהבעיה בבשר היא ''שאינו סר בקינוח'' ולכן צריך להמתין, משמע שלו היה סר בקינוח כן היה מותר.

ב. מוכח שהבשר אינו סר בקינוח אלא נשאר בין השיניים ואף על פי כן מותר אחרי זמן מה (כשש שעות לשיטת הרמב''ם), לטענתך צריך להסיר אותו אפילו אחרי שש שעות (ויומיים? ושבועיים?) כדי לאכול חלבי אבל הוא הרי בשר שאינו סר בקינוח, לכן מלכתחילה הוא נאסר...

ג. לפי דבריך השהייה היא כלל לא בגלל הבשר עצמו אלא כמו שיטת רש''י בגלל השומן ו'הכוח' שלו (שכן לדבריך הבשר אסור באותה מידה בלי קשר לזמן והזמן הוא פקטור רק לגבי אותו הכוח והשומן אפילו אם אין את הבשר עצמו) - זה פשוט לא מה שהרמב''ם כתב.

אני לא רואה איך אפשר להכניס את החילוק שכתבת ברמב''ם.

בטח שלא הפשט שלו (לענ''ד הפשט הוא שהבשר היה בין השיניים העליונות לתחתונות, כלומר תוך כדי אכילה, וזו הרבותא שבפסוק - שהקב''ה לא התמהמה אלא הכה בהם עוד כשהם אכלו. אבל זה כבר דיון אחר כי בין אם הפשט כמו שאמרתי או שבין השיניים הכוונה בחריצים  - הפשט לא מדבר על אורך הזמן).

"הבשר עודנו בין שיניהם'' מלמד שישנה מציאות כזו שהבשר בין השיניים והוא עדיין נקרא בשר, לא שכל זמן שהוא שם הוא עדיין קרוי בשר (לדבריך גם אחרי שנה הוא יקרא בשר? אין לזה גבול?).

אתה צודק שההבנה שלי ברמב''ם פשטנית, ולענ''ד גם ישרה ומדויקת. אני מעדיף הבנות פשוטות מאשר מורכבות עם חילוקים ואוקימתות אם אין בהם צורך.

אני לא מכיר שהרמב''ם מחבר דעות שונות (למשל הכסף משנה בסוגיה שלנו עשה את זה וחיבר את הרמב''ם ורש''י, זו דרכו אבל לא דרך הרמב''ם), בטח לא בלי לומר זאת ותוך הזכרת רק דעה אחת.

ואה''נ - אם מישהו אוכל שומן או נוזל מרק אינו צריך לחכות לדעת הרמב''ם אלא רק לקנח (וגם לפי השו''ע מותר אחרי תבשיל בשרי, ובאמת צ''ע למה התיר אם חשש לרש''י)

אבל לפי דבריך הרמב''ם לא קרא לבשר בשר, לפי דבריך הוא קרא לשומן של הבשר שבין השיניים בשר וזו אוקימתא רחוקה.

לפי דבריך כשהוא אומר להמתין "מפני הבשר של בין השניים שאינו סר בקינוח" הוא התכוון "מפני השומן של הבשר, בין אם יש בשר או לא. וגם מפני הבשר עצמו אפילו מעבר לזמן שאמרתי עד שיסיר אותו למרות שהוא בשר שלא סר בקינוח".

לא מבין למה להבין בפשטות זו קראות, אני לומד את הרמב''ם ואת המקור שלו בגמרא, ואפילו מוכן להבין אותו שלא כמו הפשט אבל רק אם יש צורך והכרח - לא סתם.

אני לא רואה סיבה לדחות הבנה פשוטה שמסתדרת בלשון ללא קשיים בשביל הבנה מסובכת ומלאת חורים, אם זו קראות בעיניך אז שיהיה, קרא לי קראי.

ב"אתה מגוחך" הפסקתי לקרוא אז אני לא יכול להגיב לשאר.

ואתה מסיק שרק בשר ממש הוא בשר? לא הצלחתי להבין.

אתם מתפלפלים פה יותר מדי

ברור שיש חילוק.

לא נכנסתי בעובי הקורה, לא כאן ולא בראשונים בכלל, אבל למסקנה נראה שאתם לא חולקים בכלל.

התכוונתי למה שכתבת "לדעתי בשר זה רק בשר", סביר שלא הבנתי את כוונתך לעומק. אני מניח שברור ששאלתי הייתה דרישת הבהרה, לא מחלוקת.

כשכתבתי על הפלפול שלכם, התכוונתי שהצלחתם לגרום לי להתבלבל בגלל קריאה מרופרפת

השק שמחזיק את האוכל?

למה שהוא לא יחשב בשר?

ואני חייב להודות שגם אני איבדתי את הריכוז מרוב אי הבהירות בין ההודעות ביניכם (תמחלו לי על החריפות).

אני חושב ששניכם צודקים רק מדברים על דברים לא קשורים כל-כך בגלל קצרי התקשורת

אבל הבנתי בשטחיות שהחילוק בין קיבה לעור הקיבה זה הייבוש, כן?

אתה מתכוון שהחלב הנ"ל נאסר משום שהחלב עצמו נחלב בשחיטת גויים? לא הבנתי את העניין. הרי החלב שהגיע לקיבה הגיע ע"י יניקה, מאי טעמא שיאסר ע"י השחיטה של היונק?

אניוהוא טוען שעור הקיבה נחשב בשר, מה שנכון באופן חלקי.

וסתם 1 טוען שהוא לא נחשב כבשר לעניין הזה כי הוא לא נתקע בין השיניים, גם זה נכון לחלק מהדעות.

שניכם צודקים אבל מדברים על דברים שונים.

השאלה היא אם הוא מגודר כבשר מבחינה הלכתית - בשאלה הזו התשובה משתנה מעניין לעניין ומעור לעור.

למשל עור הקיבה:

לגבי בשר בחלב הוא לא נקרא בשר, לכן מותר להעמיד בו גבינה,

לגבי איסור נבלה וטריפה הוא כן נחשב בשר, לכן גביה שהועמדה בו אסורה.

זה שהוא לא נכנס בין השיניים כמו בשר אלא כמו שומן זה נכון וזה מה שטענת, אבל אניוהוא דיבר על הגדר ההלכתי שלו וזה דיון אחר.

כל דבר שנפסל ממאכל לא חשוב כמאכל - בין לעניין מאכלות אסורות, פסח, טומאה וכל דבר אחר.

"או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור" (רמב''ם פרק יד הלכה יא)

[הערה א: פטור ומותר או פטור ואסור - שאלה, גם אם אסור זה רק כי נפסל ממאכל אדם ולא ממאכל כלב.

הערה ב: אמנם ההלכה הנ''ל ממעטת בשר בחלב ומחייבת אפילו בלא הנאה אבל בשר כשלעצמו אינו איסור ואף אכילתו עם חלב אינו איסור תורה כך שלא מדובר בזה אלא רק בבשר שבושל בחלב]

ולגבי בשר שפציפית:

"בשר נבילה שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול הכלב טהור" (רמב''ם שאר אבות הטומאה א, יג).

והוא הדין לגבי בשר ששהה ברוק החומצתי שבפה שבטל ממאכל כלב, שכן הוא הותר אחרי זמן זה.

אגב רוק הוא לא ממש חומצתי ולא ממש יסוד... והוא משתנה מאדם לאדם.

Is Saliva an acid or base? - Chemistry Stack Exchange

נ.ב, הבדוק ומנוסה מחיבתי להאכלת בעלי חיים. כלבים אוכלים דברים שאתה לא רוצה לדעת. הם לא יאכלו רק דבר שכבר בגדר מזיק, וגם זה בספק גדול.

נ.ב2, תודה על המקורות. רציתי לוודא שאין חילוק בדיני בשר וחלב.

לא השתמע שדיברת על מה ששהה כ"כ הרבה זמן מההודעה שלך לעיל

השוויתי אותו לבשר ששהה מעל שש שעות - כמו שהזמן הארוך הזה פוגם ומוציא אותו מגדר בשר, כך גם המשחה מוציאה אותו מגדר בשר. לכן אחרי שניהם יהיה מותר לאכול חלב, בין אם חיכה מעל שש שעות ובין אם צחצח שיניים עם משחה.

כתבת "והוא הדין לגבי בשר ששהה ברוק החומצתי שבפה שבטל ממאכל כלב, שכן הוא הותר אחרי זמן זה".

מדבריך היה נראה שהתכוונת לבשר שעבר לעיסה כלשהי ואולי קצת שהיה ברוק, וזה במציאות לא נכון. אם התכוונת למשהו אחר, זכינו להבהיר את הדברים.

אגב, רוק ככלל אינו כל-כך חומצי אצל רוב האנשים. כמדומני שאם תשים חתיכת בשר בפיך עם ממשות 6 שעות כלב עדיין יאכל את זה בהנאה.

למקרה שלא הובן הדבר, רמזתי לעיל לעובדה שכלבים אוכלים צואה

כשכתבתי "והוא הדין לגבי בשר ששהה ברוק החומצתי שבפה שבטל ממאכל כלב, שכן הוא הותר אחרי זמן זה" התכוונתי לשהייה בזמן שההלכה קובעת שהוא פוסל ממאכל כלב ומתירה לאכול אחרי חלב - כלומר שש שעות.

מהכרותי עם בע"ח, כלב לא יסרב לאכול חתיכת בשר כזאת

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!