פינת המושגים הגמרתיים/הלכתיים 4ארץ השוקולד
היום אתייחס למושג "לבוד"

כשאנו באים להגדיר משהו כשלם, לפעמים יש אויר בין חלקיו, לדוגמא בכיפה סרוגה יש חורים בין הסריגות, אבל זה עדיין כיפה שלמה.
אך מהו גודל החור המקסימלי שייחשב עדיין שלם?

חז"ל הגדירו לנו שבמבנים המרווח הגדול ביותר הלגיטימי הוא שלושה טפחים (לא כולל), לכן מותר לי בדפנות הסוכה או בסכך שיהיה מרווח כזה ועדיין זה יהיה דופן.
דין זה הוא הנקרא "לבוד".

החזון איש חידש ביחס לדפנות בד, שגם התנודה המקסימלית תהיה שלושה טפחים על סמך דין לבוד.

אבל בכלים, לא ניתן לומר גודל כזה, כי זה ישתנה בין כל כלי האם זה נראה שבור. ממילא בדיני טומאה וטהרה בבואנו להגדיר כלי כשלם, צריך שלא יהיה בו נקב שלא מאפשר את השימוש התקין בו:
אם מדובר בקנקן שתיה, אז נקב שבו המשקה לא נכנס/נשמר (מחלוקת תנאים) כראוו, אז הכלי ייחשב שבור.
אם מדובר בכלי אחסון לפירות, ברגע שאותם פירות יכולים ליפול דרך החור אזי הכלי נחשב שבור.

דיונים ומשמעויות:
1. שלושה טפחים מלמטה בדופן הסוכה, האם זה מדין לבוד או בגלל שהקיר כבר לא מועיל?

2. כמה זה טפח?
גודל של ארבעת האצבעות בצורת אגרוף, לא כולל האגודל.
מחלוקת מה הגודל המדויק, השיטות המקובלות הן:
א. גר"ח נאה- 8 ס"מ.
ב. חזון איש- 9.6 ס"מ.

3. כלי שבור בטהרות אומר שהכלי כבר לא יקבל טומאה, ביחס לשבירה על מנת לטהר זה תלוי בשאלה מה רמת הטומאה ובסוג הכלי. עקרונית מטהר, חוץ מכלי מתכת שטמאים טומאת מת.

סליחה שלא יצא מובן, אני קצת עייף...

יום טוב ומוצלח
שכויעךחידוש
עבר עריכה על ידי חידוש בתאריך כ"ט בתשרי תשע"ח 12:23

רק רוצה להבהיר, שמה שכתבת לגבי כלים זה לא מדין לבוד, אלא מכיון שאפשר עדיין להשתמש בכלי, החור לא הופך אותו לשבר כלי.

"לבוד" זה תמיד פחות מ3 טפחים

 

ועוד אציין שחשוב לשים לב, שיש שני סוגי לבוד:[יסוד חשוב מאוד]

 

א. לבוד של סתימה - רואים כאילו האויר מלא בחומר

ב. לבוד של קירוב -רואים שני דברים הרחוקים זה מזה פחות מג' טפחים כאילו הם צמודם זה לזה, אבל לא שכאילו מוסיפים ביניהם משהו.

 

למשל, דופן סוכה צריכה להיות בגובה עשרה טפחים לפחות. אם המחיצה בגובה שמונה טפחים, והיא תלוייה ומתחתיה יש שני טפחים אויר, דין ב לא יעזור לנו, כי גם אם נקרב את המחציה לקרקע היא תישאר בגובה 8. לכן פה נצרכים לדין א- לבוד של סתימה- המחיצה נשארת במקומה האמיתי, וחוץ ממנה כאילו נוסף לה עוד חלק באויר שתחתיה, ויש כאן בעצם מחציה עשרה.

 

דין לבוד של קירוב משמש למשל בהלכה האומרת שמי שזרק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת [בלי עירוב], עבר על האיסור מהרגע שהחפץ נכנס לתוך ג' טפחים מהקרקע שעליה הוא ינחת, אע"פ שעוד לא נח על הקרקע. פה לא צריך להוסיף, אלא רק לקרב.

 

ויש עוד מה להאריך בזה, לא עכשיו. החילוק הזה מסביר הרבה דברים בש"ס ובראשונים. אם מישהו יתעניין אכתוב המשך בלנ"ד

@חסדי הים, יש לך מה להוסיף?

ראיתי באחרונים את השני דינים ב'לבוד' שהבאת, אבלחסדי הים
לפענ"ד זה לא מדוייק, כי מה שאתה קורא 'קירוב', זה לא קירוב סתמי, אלא רואים את זה ממש כחלק מהדבר שיוצרים איתו את הלבוד.

נגיד, הדוגמא שהבאת בהלכות שבת, שמה מתחת ל-ג' טפחים זה כקרקע דמי, כביכול הקרקע הוא לא רק הקרקע עצמו, אלא גם שלוש טפחים מעליו, אז במילא אתה לא מקרב, אלא רואה את השלושה טפחים גם כקרקע
אכן, שלושה טפחים סמוך לקרקעארץ השוקולד
פעמים רבות נחשב כקרקע, רואים זאת גם בנרות חנוכה.
מצאת דין להביא ללבודalezish
נשאל אותך שאלה
אם הקרקע מגיעה עד ג אז מקום פטור מעל רשות הרבים זה ביג?

זה מאוד מסובך דין של לבוד לקרקע.
הכי פשוט זה לומר שרואים את הכלי כמונח כי הוא מחובר לקרקע ולא בגלל שהוא בקרקע עצמה.(כמו נדנדה, מלא עד לקרקע. למרות שהכלי למעלה זז. לכן נחשב למונח)
זה ממש כקרקע עצמה. תעיין בבבלי כתובות (לא: ),חסדי הים
שלפי פשטות הגמרא ורש"י, אדם שרוצה לקנות חפץ מתחת לשלושה, צריך את ידו שישמש כרשות המבדילה ומנתקת את החפץ מהקרקע, אחרת זה כאילו מונח על הקרקע עצמה, ולא עשה כלום.
כי הכלי מגיע עד לקרקעalezish
לא כי הקרקע עולה אליו

אבל צריך לבדוק שם בפנים במה מדובר בדיוק...
אם הכלי היה מגיע עד לקרקע, היד לא היה יכול לנתק.חסדי הים
היד עושה רשות בפני עצמה, ומנתק מהקרקע.

גם הביטוי של הרשב"א שם בדעת רש"י: "כקרקע דמי".
רש'י בשבת דף ח עמ' א משמע קצת שזה לבוד.אניוהוא
צודקalezish
מקובל לתלות את זה שם במחלוקת רשי תוספות אם זה דין או מציאות
למרות שלדעתי אם נאמר גם ברשי דין לבוד בנוסף למציאות זה יעזור ממש להבנתו שם
שמה זה דיון אחר, זה לגבי לבוד רק המחיצות, כמוחסדי הים
שכותב שם רש"י בפירוש.
אפשר גם להבין אחרת ולכן כתבתי 'משמע קצת'אניוהוא
ממש לדייק בדבריך כאחד מהראשונים...סתם 1...
לגבי השאלה הראשונה, גם תל שהוא גבוה עשרה,חסדי הים
ופחות מ-ד' על ד', הוא בד"כ מקום פטור, ק"ו אוויר של שבעה טפחים מעל שלושה טפחים שנחשבים הלכתית כקרקע.
תסתכל על זה הפוך.סתם 1...
לבוד ללא תחימה של דבר כלשהו לא נקרא לבוד. צריך שיהיה לבוד אליו.

אם אין כלי שמגיע מלמעלה אין לקרקע לאן להיות לבודה.
אני מבין הפוך מרגע שהכלי מגיע לפחות מג' טפחים מהקרקע דינו כקרקע ולא ההפך- שקרקע דינה עד ג טפחים.
@חסדי הים
אני לא חושב שהחילוק מחויבארץ השוקולד
כי ניתן להמשיל את הקרקע למוט בסוף העשרה טפחים.

הסיבה שאני כללתי את הכלי, כי להבנתי לבוד זה השלמה וגם בכלי זה שאני עדיין יכול להשתמש בו משלים אותו כביכול.
לא חייב לקבל את דעתי בנושא, אבל רק אומר מדוע הסברתי אחרת מדבריך.
שכוייח! רק הערהאניוהוא
בכל הלכות טומאה אין בכלל דין 'לבוד' - ולכן טומאה עוברת בחלון פותח טפח
ולכן מה שכתבת על הכלים לא רלוונטי.
זה נקודה למחשבה, אם כי לא מחויבתארץ השוקולד
כי טפח מעוקב פשוט בעל משמעות וממילא הוא לא טפל.
לעומת זאת פחות מטפח טפל, יתכן ושם יש משמעות של לבוד. כמו כן, חלון נקוב עד אגרוף של בן בטיח גם בטל, אז לכאורה יש לבוד רק בשיעור קטן יותר.
התפארת ישראל כותב מפורש שאין לבוד בטומאהאניוהוא
ולגבי חלון - זה תלוי בדעת האדם
אשמח למקור אם תוכל בבקשהארץ השוקולד
חידשת
הוא כותב כמה וכמה פעמים במסכת אהלותאניוהוא
אנסה לחפש בערב
תודה, אחפש גםארץ השוקולד
אם כי שליחה של זה בטח תעזור
אהלות פרק יא תפא'י אות ג. - שם מחלק בין לחומרא או לקולא.אניוהוא
ויש את זה בעוד מקומות
תודה רבהארץ השוקולד
אעיין שם.

תבורך מן שמייא ולא רק משם
בשמחהאניוהוא
אמן וכן למר
הפציצו בתגובות, אנשים ואנשות!!!חידוש


בנוגע לטפחצריך עיון
הרב אליעזר מלמד מביא שטפח זה 7.6 ס"מ ולא שמונה, יש הסבר בהרחבות לסוכות.
נכון, הבאתי את הדעות המקובלותארץ השוקולד
הרב מלמד כנראה מתבסס על לן ריטמאייר שהיה חוקר של הר הבית וטען שאמה היא 44 ס"מ.

תודה על ההפניה, הכרתי זאת מהר הבית אבל לא הכרתי ביחס לרב מלמד
הוא מתבסס על הרמב"ם וטוען שהגר"ח נאה טעה טעות טכניתצריך עיון
הרמב"ם מביא את המשקל בדרהם והגר"ח נאה השתמש בדרהם טורקי ולא במה שהיה לרמב"ם, לטענתו
מעניין, תודהארץ השוקולד
לגבי טפח הרמבם מבאר בהלכות ספר תורהסתם 1...
"רוחב הגודל האמור בכל השיעורין האלו ובשאר שיעורי תורה כולה, והוא הבינוני-כבר דיקדקנו בשיעורו, ומצאנוהו רוחב שבע שעורות בינונייות זו בצד זו, בדוחק; והן כאורך שתי שעורות, בריוח. וכל טפח האמור בכל מקום, הוא ארבע אצבעות מזו; וכל אמה, שישה טפחים".
בגלל שרמבם כותב שזה ארבע גודליםסתם 1...
או אגודלים, אם נרצה, או שש (חמש בחלק מהמשניות) אצבעות באצבע שסמוכה לגודל.

בכלאיים ו, ו סכה ג (נדמה לי אני בלי ספר, למרות שראיתי את זה בזמן האחרון). זה בפירוש המשניות ולפי זה מפרשים 7.6.
אשמח גם לתיוג פעם הבאה. תודה רבה שריקה


בכיףחידוש

פשוט תייגתי את מי שהגיבו בעבר שזה מעניין אותם

תודה על התיוג!חיהל'ה
אין לי ממש זמן לקרוא עכשיו, בעז''ה בערב
מעולה! יישר כח...פוזמק מהוה


יישר כוח! תודהשמן פשתן


כמה הערותalezish
לפי הרמבן במלחמות בשבת נראה שיש שני סוגי לבוד
יש לבוד טכני ויש דין לבוד.
יש לבוד שרואים את האזור כמלא.
ויש לבוד שלא רואים את זה כמלא בתור מציאות, אלא יש דין לבוד שמועיל בכל זאת.

לפי זה ברורות שיטות הראשונים שאומרים שלבוד שייך רק במקום שיש שם מחיצה, כי לבוד זה דין במחיצה שמתארכת. אבל אם המקום לא ברוחב 4 וךמחיצה אין משמעות אז לא אומרים לבוד.

שאלה אם יש באמת את שני הסוגים תמיד או שזה מחלוקת ראשונים איך להבין את הלבוד.

למשל נפקא מינה.(בשבת ט.)
האם נאמר לחפץ ארוך שנזרק לבוד בעודו באוויר בדרכו לארץ כך שייחשב כמונח כשראשו במקום פטור
התוספות אומר שאם יש לדבר שם מחיצות מועיל ואם לא לא, ולכן צריך שיהיה רחב ו
יש כל זה בדיחה ידועה...ד.אחרונה

אדם אחד עשה סוכה עם דפנות שלא מגיעות עד הרצפה, פחות משלושה טפחים ריווח, מדין לבוד. נקרא סגור.

 

השאיר על השולחן צלחת עם עוף, כשנכנס - ראה שהחתול אכל את זה.

 

הסתכל לכל הצדדים - לא מבין, מאיפה הוא נכנס?...

למה בייניש אוכל מרק עם מזלג, אה?... נפש חיה.
וגם מגיע לשיעור ספורט או טיול עם סנדלים...אניוהוא
ולכן ביינישים נועלים סדנדלים עם גרבייםקוד אבל פתוח
תצחקיalezish
אבל כשהצגתי את זה לחברותא בתור נפקא מינה בסוגיא זה ממש הצחיק אותו...
החיבור הוא לא חיבור מציאותי אלא תקןסתם 1...
תחשוב על הסורגים שיש בחלון. מבחינת הביטוח של הבית החלון נחשב סגור- לבוד.
מילולית לבוד זה מחובר. גם סורגים וחברות ביטוח כיום פועלות על פי תקנים והיגיון דומה.

הסבר יפהארץ השוקולד
תודהסתם 1...
נכוןalezish
אבל לא ברור בכלל שאומרים לבוד בלי מחיצות

ולכן אי אפשר לאכול מרק עם מזלג
באמת?? קטענפש חיה.


וידוי של עריק...מחפש אהבה

ישבתי אתמול, מאוחר בלילה, עם חבר.

שנינו עריקים (אני מאתמול.. מזל טוב!), שנינו עובדים ולומדים כמה שעות בערב.

סיפרתי לו שהציעו לי מסלול מיוחד לחרדים. משהו תקדימי שעוד לא היה.

לא רוצה להרחיב בפרטים, רק אומר שלכאורה אין שום מניע דתי לסרב לו. זה אפילו יותר טוב רוחנית מהעבודה שלי היום.

אמרתי לו: "יוסף, אתה בא?"

זה לקח כמה דקות, כמה שתיקות.

ואז זה השפריץ ממנו החוצה:

"לא רוצה ללכת למקום שלא אוהבים אותי שם",

"לא רוצה ללכת למקום שרוצים שאשתנה"

"מקום שיאהבו אותי רק אם אהיה כמו כולם".

פתאום הבנתי, המסלול שאני הולך להתגייס אליו, לא יתרום כלום לצבא. הוא סוג של מסלול מומצא כדי לגייס אותי בכל מחיר.

אתם פשוט מנסים לשנות אותי.

 

גלית דיסטל, במה זכית שיצאו מפיך המילים האלו: "רוצים שהחרדים יתגייסו? ... זה לא יבוא בקללות. זה לא יבוא בכפייה. ... זה יבוא כשנקשיב למצוקה שלהם. ... אפשר לפתור את זה. אפילו בקלות. אם רק נעצור רגע להקשיב להם"

"אני רוצה שתדעו אחיי החרדים, אתם לא לבד, ספינת הדגל של הימין מאחוריכם במאה אחוז ולא כנדבה ולא כתרומה אלא כי אתם סיירת המטכ"ל של הזהות היהודית במדינה הזו''.

היא תקפה בחריפות את הקואליציה: "מה שקורה עכשיו הוא בלתי נסבל. על לפיד אמרה: "מרכז בור ונבער שמי שעומד בראשו אין לו אפילו תעודת בגרות ושהיהודי הקדוש בעיניו הוא ישו, ובזכות שמאל קיצוני, לב המדינה הזו נדחק לשוליים".

היא הזהירה: "אתם יושבים כאן זחוחים ולא מבינים איזו רעידת אדמה תתרגש עליכם, אנחנו על סיפו של הר געש, אני כרגע עומדת על הלבה ומתריעה - לא יימשך יותר מצב שבו רוב יהודי ציוני יהיה מדוכא, לא יימשך! אנחנו מילימטר מלהבעיר את האדמה הזאת, אתם לא מבינים? כמה אפשר לדכא?''

"אני ממש לא אופטימית, אלא מודאגת מאוד מפני העתיד, כי ברור לי שגם אם החרדים יתגייסו זה לא ירגיע את הרוחות, כי תמיד ימשיכו להיות נגדם טענות: 'למה מפרידים בין גברים ונשים?' 'למה משקיעים כל כך הרבה כסף בהתאמת חטיבות לאורח חיים חרדי?' ועוד, אבל אני גם מאמינה בלב שלם שהקב"ה הוא זה שמנהל אותנו ורוצה שנגיע לימים טובים יותר. אז כן, עוד יהיה טוב, ועד שזה יקרה אני מבטיחה להמשיך לפעול"

"הדבר שפועם בי יותר מכל הוא לא תחושת הביטחון, אלא דווקא תחושת החופש. חופש כערך עליון חופש מקסימלי בכל תחום אפשרי. החופש שלי כיהודייה לבנות בית על אדמת אבותיי כי זוהי האדמה שלי ושל בני עמי. החופש של יזמים ישראלים צעירים חרוצים ומלאי מוטיבציה לבנות עסק משגשג מבלי לשאת את עולו של המגזר הציבורי ואני יודעת כמה עול זה מכביד, סחבתי אותו על כתפיי במשך שנים לא מעטות".

 

"החופש של בני האדם להיות בטוחים בכל מקום. החופש של נשים ערביות לזכות בלילה אחד שקט ונטול חרדה מבלי להתהפך במיטה ולתהות האם בנם יהיה קורבן לאלימות. החופש של נשים חרדיות לבחור במחיצה ציבורית כי זהו צו מצפונם וזוהי בחירתן החופשית הלגיטימית והמלאה. החופש של כל הורה לבחור את חינוך ילדיו על פי תפיסת עולמו גם כשמדובר בהורה חרדי".

 

"החופש הנפלא להתבטא ולהחליף רעיונות מבלי לחשוש מהענישה המצמררת ואכזרית של משטרת התקינות הפוליטית. החופש של הציבור לצרוך רעיונות ולגבש מחשבות מתוך היצע של תקשורת חופשית. כי שוק חופשי הוא מחשב חופשית. החופש של נבחרי הציבור שיושבים בכנסת הזאת לממש את רצון העם מבלי לחשוש מאיום השוט הבלתי נראה אך קיים תמידית של מערכת אכיפת החוק, שלא תמיד חקר האמת הוא נר לרגליה ולא תמיד רדיפת הצדק הוא המנוע שמניע אותה".

בתחילת דבריה סיפרה ח"כ דיסטל על הוריה שלא הורשו לגעת בירקות בשוק באיראן על מנת שלא "יטמאו" אותן ביהדותם, ובהמשך הדברים אמרה: "המערכת הפוליטית כמו שילבה הידיים מימין ומשמאל כדי ליצור אחדות, אלה שהאחדות הזאת איננה כוללת את אבי ואת אמי. הם נדרשים כעת אחר כבוד פשוט לזוז הצידה. הוריי אמנם אינם טמאים עוד, הם רק המחלה שבגללה קם לו גוש הריפוי, הם רק הפגם שבגללו קם לו גוש השינוי, הם רק אבן בנעל של ישראל הראשונה שבגללה קם לו גוש האיחוי. אבי ואימי ולמעלה משני מיליון בני אדם חרדים, דתיים, מזרחים ומסורתיים הפכו שקופים או נלעגים או מוחרמים או נרדפים והכל בשם איזו אחדות מזויפת שבאה להסתיר שיסוי עמוק מאוד ושנאה עמוקה ביותר".

 

לא רוצים לשנות אותךנפשי תערוג

הצבא צריך חיילים

כמה פשוט

יאוש - זה בלקסיקון שלכם?זיויק
אני מתלבט בקשר לנושא מסוים אם זה שם
אצלי זה נוכח הרבה..מחפש אהבה

כל פעם כשאני מצליח לצאת ממנו, אני מופתע כל פעם מחדש.

ת'אמת, שזה לא בדיוק 'מצליח' אלא שהשם מוציא אותי ממנו.

 

אבל נשמע מסקרן הנושא

אמoo

מעצמי אני לא מתייאשת (כנראה) אף פעם

אני יודעת שתמיד יש דרך להשיג את מה שאני רוצה

לפעמים זה לוקח זמן למצוא/ ליישם אותה


מאחרים כן

אני לא נותנת צ'אנס שוב ושוב

אני לא מצפה מאנשים לעשות אחרת ממה שהם תמיד עושים 

ככה מרגישזיויק

לגבי עצמי.

השאלה היא אם זה נכון ו/או מציאותי ומעשי

זה אומרoo

במילים אחרות

סטנדרטים גבוהים

עצמיים ומאינטרקציה עם הסובבים


באופן מעשי זה אומר לסמוך בעיקר על עצמי

להבין יתרונות/ חסרונות של הסובבים

ולפעול בהתאם 

מזדההמחפש אהבה

לפעמים לוקח שנים כדי להבין את עומק הייאוש שאתה מיואש ממישהו אחר..

אין יאוש בעולם כללדוסיתת
פרטי ונמקיזיויקאחרונה
😀
מה שלומכם אנשים? משיח נאו בפומ!
חיים נושמים יומיום ב"הל המשוגע היחידי

אני מבין שאת מהוותיקות פה

חסדיזיויק
מישו יכול להסביר מה הסיפור של 'ל המשוגע היחידי'?מחפש אהבה
מה אתה רוצה לדעת?ל המשוגע היחידי
אתה מגיד קצת לא לעניין, סליחה על ההתקפהמחפש אהבה

קמתי במצב רוח קרבי..

מחילה.ל המשוגע היחידי

אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.

(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)

ב"ה מעולהדוסיתתאחרונה
אוף! מחפש מישהו אחד בעולם שיבין אותי...שבור לרסיסים
אתה יכול לנסות לשתףנקדימון
מחוץ לשיחות פוליטיקה יש כאן אנשים טובים וחכמים
גם בפוליטיקה!מחפש אהבהאחרונה
אני כבר לא מחפשזיויק
תתנחם בזה
משהו יפה שפגשתי..מחפש אהבה

עוד סיפור, הפעם עם בחור. הבחורצ'יק שאני מדבר עליו הוא מוכשר בקנה מידה. מעמיק, חכם, נבון, בעל מידות, ו---מכיר היטב את מעלותיו. 

ובכן, קרה שבתקופה מסוימת בישיבה הבחור התחיל להתנדנד. פתאום הצוות אינו מרוצה ממנו. הוא נכנס לעימותים עימם. הוא אינו מרוצה מהצוות. הם "יורדים לחייו" ומשפילים אותו. הם אינם מכירים בערכו ובמעלותיו, וכו'. 

הקרוסלה מסתובבת שמאלה וצוברת תאוצה. קרב ההאשמות — ממנו אליהם ומאליהם אליו — מביא אותו מהר מאוד הביתה. זהו! אי אפשר לשרוד איתו יותר בישיבה. הוא מעיב על כל הסדר ועל כל ה"טעם הטוב" שבישיבה. 

"אז מה אתה אומר, שלוימי? תסביר לי בצורה פשוטה: מה קרה לאחרונה בישיבה"? "כלום. אין לי מה להסביר עוד. הם אנשים רדודים. לא מבינים אותי. חושבים שאני בשר ודם כמו כל שאר הבחורים בישיבה. לא מבינים שיש לי נפש. שיש לי נשמה מעמיקה. לא מאמינים שכשאני אומר משהו — אני מתכוון לכך ברצינות. חושבים שאני עוד איזה "מתבגר" שמנסה להתמרד עליהם, וצריך "להעמיד אותו במקום" באמצעות דיכוי מתמיד והשפלות חוזרות". 

אז אתה מרגיש שהם משפילים אותך? - "מאוד." "תגיד לי, שלוימי, מה בעצם אתה רוצה מהם?" - "שיבינו אותי"! "עוד משהו?" - "שיעריכו אותי". "עוד משהו?" - "שיכירו בי". 

כאן כבר עצרנו. כי פתאום לא דיברנו על הצוות. לא דיברנו על הישיבה. לא דיברנו על השפלות, ולא על ויכוחים. דיברנו על צורך. צורך עמוק מאוד. הצורך שיראו אותי. הצורך שיגידו לי שאני שווה. הצורך שמישהו שאני מעריך – יעריך גם אותי. 

"תגיד לי", המשכתי לשאול אותו, "אם מחר בבוקר ראש הישיבה היה קורא לך לחדר שלו, מניח יד על הכתף שלך ואומר לך: 'שלוימי, אני מעריך אותך. אני יודע שאתה בחור רציני. אני יודע שיש בך עומק. אני יודע שאתה רוצה טוב' – כמה מן הכעס היה נשאר?" הוא שתק. ואז חייך. "לא הרבה", הוא הודה. 

"אז יכול להיות", שאלתי בעדינות, "שכל המלחמה הזאת היא בעצם מלחמה על הכרה?" הוא שוב שתק. והפעם השתיקה הייתה ארוכה יותר. "יכול להיות", הוא אמר לבסוף. 

וכאשר הגענו לנקודה הזאת, התחיל להתברר דבר נוסף. אדם שנלחם על הכרה, עושה לפעמים דברים שלא באמת מתאימים לו. הוא מתווכח יותר מדי. הוא מקצין. הוא מזלזל. הוא לועג. הוא חייב להוכיח. הוא חייב לנצח. הוא חייב להראות לאחרים שהם אינם מבינים, כדי להוכיח לעצמו שהוא כן. 

"תגיד לי בכנות", שאלתי אותו, "יכול להיות שהיו פעמים שלא באמת נלחמת על האמת – אלא על הכבוד שלך?" הוא הוריד את העיניים - "כן." "ויכול להיות שלפעמים זלזלת בערכים שהיו חשובים להם?" - "כן." "ויכול להיות שלפעמים ניסית להראות להם שהם קטנים ואתה גדול?" - "כן." 

וכאן קרה הדבר היפה: הוא לא נשבר. הוא לא הובס. הוא לא הוכרע. הוא פשוט פגש אמת. ופתאום נעשה לו קל יותר. כי כל עוד הוא היה משוכנע שהוא הקורבן היחיד בסיפור, הוא היה חייב להמשיך להילחם. אבל ברגע שהוא הסכים לראות גם את החלק שלו – המלחמה הפסיקה להיות נחוצה. 

"אתה יודע מה?" הוא אמר. "אני חושב שאני רוצה לדבר איתם." "להתווכח?" - "לא." "להסביר?" - "גם לא." "אז מה כן?" - "לבוא עם דגל לבן." אבל לא דגל לבן של אדם שהפסיד. דגל לבן של אדם שהבין שהניצחון אינו הדבר החשוב ביותר. דגל לבן של אדם שהבין שאפשר לומר בפשטות: "רבותיי, גם אני תרמתי למריבה הזאת. גם אני רציתי מכם הכרה. גם אני נפגעתי. גם אני ניסיתי לפעמים להכריח אתכם לראות אותי. 

והאמת היא, שכמה שאני נראה חזק – אני עדיין צריך לשמוע מכם לפעמים שאני בסדר".

וזוהי, אולי, אחת המתנות היפות ביותר של הענווה: היא אינה גורמת לאדם לחשוב פחות על עצמו. היא גורמת לו פחות לעסוק בעצמו. היא אינה מוחקת את המעלות - היא משחררת את האדם מן הצורך להוכיח אותן בכל רגע מחדש.

לתחושתי אתה מבטא את עצמךנקדימון

ולא את ציבור הבית שלך.


אולי יש קבוצה של חברים מסביבך שזה השיח בה, אבל זה לא מה שעובר על הציבור כולו, לא מה שקורה בעיתונים החרדיים, לא מה נאמר אצל הרבנים, לא מה שהיה במשך היסטוריה שלמה.


ויש לציין שאתה שם אותנו במילכוד, כי אם נהיה "נגד" מה שאתה אומר אז זה פוגע בך, ואם נהיה "בעד" אז אנחנו נעשה שקר בנפשנו.

תוכל לעזור לנו להבין איך לשוחח איתך?

שאלה טובה..מחפש אהבהאחרונה

יש לציין שגם אני מתמודד עם השאלה הזו, בקשר לאיך לתקשר עם עצמי

הזמר שהכי נגע לכם בלב...מחפש אהבה

מי זה?

יש כמה, אני חושב שאצלי זה שירים ספיציפיםל המשוגע היחידי

וגם תלוי בזמנים.

לאחרונה נגע בי השיר "שווים"

יש מלאShandy

יש לי מלא שירים וזמרים

כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..

אבל יש זמר שאני ממש אוהבת

זה רון בוחניק

המסתערבמיפ
זמרים הם הרופאים הכי טובים שיש למדע להציעאנימהאחרונה
הוכתר כמשפט האווילי ביותר בתולדות המוזיקה העברית בעת החדשה
אוח... ימים סוערים...מחפש אהבה

במיוחד!

היי בונבוןמיפ
בא לפו הרבה?
תגובה מוזרה בעליל - אני חייב לומר..מחפש אהבהאחרונה
לגמריל המשוגע היחידי

כולם פתאום עוברים שינויים ביחד

משבר שקט עם אחותי הגדולה שמכאיב לי.אוריאנה

משהו שיושב לי על הלב תקופה ואני לא רוצה

לפתוח עם המשפחה

כי זה יכול להעכיר אווירה וזה לא מה שאני רוצה שיקרה.

אחותי הגדולה ואני לא תמיד היינו החברות הכי טובות.

קשר סבבה היו שנים יותר, היו שנים פחות.

היא התחתנה כמה שנים לפניי

והכל ממש בסדר,

אני נשואה עם המשפחה שלי,

היא נשואה עם המשפחה שלה.

באופן כללי היא בקשר הרבה יותר טוב עם המשפחה של בעלה מאשר המשפחה שלנו.

שם היא מרגישה ממש ממש חלק.

היא מגיעה לכל האירועים, הם נמצאים אצלם המון,

היא בקשר ממש טוב עם האחיות שלו.

ממש חלק מהמשפחה לגמרי.

בדיוק הפוך מאיך שהיא מרגישה איתי.

לאירועים שלי היא אפילו לא תמיד באה.

לכל מיני דברים שאני מזמינה היא די מתחמקת.

והשבת,

מישהי מהמשפחה

הייתה אצלה עם בעלה והילדים,

ופתאום הבנתי משהו,

שאני אף פעם לא הייתי אצלה בבית.

היא מעולם לא הזמינה אותי, או מישהו מהילדים שלי,

או את בעלי.

אין שום שיח כזה.

איזה פעמיים כשעברנו קרוב לעיר שהיא גרה בה,

אפילו הזמנתי את עצמי,

ופעם אחת היא פשוט לא ענתה כל היום,

ופעם השנייה היא התנצלה שהיא לא בבית.

אבל היא אף פעם לא אמרה,

אבל תבואו ביום אחר, בואו ננסה פעם אחרת.

אף פעם לא הזמינה מיוזמתה

אותנו אליה.

אני לא יודעת אם הבעיה היא אצלי או אצלה.

אולי זו פשוט תחושה כללית.

אני מרגישה שלפתוח את זה ייצור אווירה עוד יותר כבדה וממש ריב.

אני יושבת עם עצמי, ודי מתוסכלת.

לא כי אכפת לי מביקור כזה או אחר,

מעוד פעם לבוא אליה או שהיא תבוא אליי,

אלא פשוט

כי האווירה במשפחה לא כל כך

זורמת מאוחדת ומגובשת, והם פשוט

לא מרגישים חלק מאיתנו.

אין לך שליטה על הצד שלה. רק על שלךמשה

את יכולה להרגיש. קודם כל.

אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה,  אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.

נכון. אבל יושב עלייאוריאנה
'אוריאנה שזה יושב עליי'משה
תנסי לכתוב קצת ולגשש בנפש מה באמת כואב לך. מרגיש לי כמו  משהו משפחתי או אחריות שלקחת על מישהו אחר.

לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.

לא רוצה להכניס לך רעיונות לראששלג דאשתקד

אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).

את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.


בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...

כן כנראה. אין איזה טראומה מהעבר.אוריאנה
פשוט לא היינו הכי קרובות, עכשיו כשהילדים ממש בגילאים קרובים זה מציק.
פשוט כואב...ארץ השוקולד

יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.

היי מכיר קצת מקרוב.. עובר משהו מאוד דומה..אבי שם

לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.

אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.

פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.

הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..

אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.

כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..

א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..

ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..

ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.

ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..

בהצלחה ממש!

האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..

סורי אם כתבתי בביטחון מדי..אבי שם

פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..

ממש מקווה להצלחתך

טוב מאד שאת רגישה לענייןזיויק

זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.

זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.

האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?

את רוצה בזה?

קשה מאוד מאוד מאוד!!!מחפש אהבה

דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..

❤️❤️❤️אנוני.מיתאחרונה

אולי יעניין אותך