שיסתכלו על הגוף?

לדעתי גוף רזה, הרבה יותר חיצני מאשר מצחיקה.

העניין שהשמנים בדרך כלל מצחיקים לא בגלל החזות שלהם.

אלה בגלל שהרוב הופכים את עצמם אוטמט למצחיקים כי זו סוג של מעטפת על החיצוניות שלהם!

ואומרים לעצמם,טוב אני שמן,אני לא יפה אז לפחות אהיה מצחיק בשביל לטשטש זאת וכך "אתקבל" בחברה.

הם לא מנסים להיות כאלה,הם פשוט נהפכים לכאלה!

ואומרת זאת מנסיון מאוד אישי

ככה זה אצלנו..

ירדתי כבר מאות ק"ג בחיי

עולים יורדים עולים יורדים

ושיהיה רק לסיבות טובות

ברגע שהמח שלנו מקבל שדר של חוסר בגוף הוא נעשה עצוב, עצבני, חסר סבלנות

אנשים שמנים אינם מקבלים שדר כזה, ולכן שמחים

ולכן לעיתים, כשהם עושים דיאטת כאסח, הם נהיים פחות שמחים

גנטיקה יש תמיד

אחרת אתה לא חי)

אם יש לך גנטיקה מסוימת, והיא קיימת, הבחירה היא שלך אם לגרום לה להתפרץ או לא.

יש אנשים עם גנים מסוימים, אבל עדיין זה לא בא לידי ביטוי. מדוע? כי הם בחרו אחרת. אמת שזה מאבק יותר גדול אבל הוא אפשרי

אם יש למישהו גנטיקה של עור לבן, גם אם ירצה מאוד להפוך לשחור זה לא ילך.

את לא 'גורמת לה להתפרץ', היא קיימת.

יש אנשים עם גנים מסויימים אבל הם לא באים לידי ביטוי מפני שהם רצסיביים.

הקב"ה לא ברא אותנו שמנים או רזים. אבל בעלי צבע עור מסוים כן

זו כנראה הסיבה שלכל תינוק משקל שונה

המשקל של התינוק הוא לא מדד להמשך החיים יקירה..

וקשור להרבה אלמנטים שממש לא נוגעים להשמנה

אדם עולה ויורד במשקל בתוך איזשהו טווח הגיוני, שבהחלט נקבע לו בגנטיקה.

ומעבר לשומן-

יש מבנה גוף צר או רחב, שזה לא משהו שניתן לשינוי, ומשפיע המון על המראה

בכל מקרה, אדם נולד עם נתונים מסויימים, שאותם הוא יכול לשנות לפעמים, ולפעמים לא. הגנטיקה לא 'משפיעה', היא *קובעת*, לפחות את הנתונים ההתחלתיים. משם אפשר לשחק איתה, אבל בגבול מסוים.

שתינוקות שמנים בסוף נהיים אנשים רזים

ותינוקות רזים נהיים אנשים שמנים

התיאוריה התפתחה רק על כמה בני משפחה

חרוצה שאת

אתה יודע מה רבי נחמן אמר על זה?

אם הייתי יודע מה כוחה של התבודדות לא הייתי מבזבז את זמני בסיגופים ותעניות"

בסופו של דבר הוא חלה ונפטר בגיל צעיר מאוד

לפני פטירתו הוא אחז בציציותיו נאנח ובכה- מה שווה כל התעניות שהתענתי אם בגלל זה אני מפסיד עוד כמה רגעים בעולם הזה? רק להיות לבוש בציצית שווה הרבה יותר...

אמר על כך הרבי (הרשב או המהרש, לא זוכרת..):

הוא צודק. באמת כמה רגעים של קיום מצוות בעולם הזה שווים יותר מכל הסיגופים שלו. אבל להבין ולכאוב על זה כמוהו יכול רק מי שהתענה כל כך הרבה תעניות.

סתם אנקדוטה...

(תכלס, אם הזכרת את שיטת חב"ד, אז לשיטת חב"ד בדורנו, דור חלש, פודים תעניות בצדקה ומשאירים את הגוף בריא ושמח לעבודת השם. אתכפייא זה סיפור אחר. לא תענית)

ודווקא לי זה היה נראה הפוך

מי אמר שאנשים שמנים שמחים יותר?

אולי המחקר הבא יפריך את המחקר הזה

אני מבין שאת מהוותיקות פה

קמתי במצב רוח קרבי..

אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.

(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)

ולא את ציבור הבית שלך.

אולי יש קבוצה של חברים מסביבך שזה השיח בה, אבל זה לא מה שעובר על הציבור כולו, לא מה שקורה בעיתונים החרדיים, לא מה נאמר אצל הרבנים, לא מה שהיה במשך היסטוריה שלמה.

ויש לציין שאתה שם אותנו במילכוד, כי אם נהיה "נגד" מה שאתה אומר אז זה פוגע בך, ואם נהיה "בעד" אז אנחנו נעשה שקר בנפשנו.

תוכל לעזור לנו להבין איך לשוחח איתך?

יש לציין שגם אני מתמודד עם השאלה הזו, בקשר לאיך לתקשר עם עצמי

וגם תלוי בזמנים.

לאחרונה נגע בי השיר "שווים"

יש לי מלא שירים וזמרים

כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..

אבל יש זמר שאני ממש אוהבת

זה רון בוחניק

כל פעם כשאני מצליח לצאת ממנו, אני מופתע כל פעם מחדש.

ת'אמת, שזה לא בדיוק 'מצליח' אלא שהשם מוציא אותי ממנו.

אבל נשמע מסקרן הנושא

כולם פתאום עוברים שינויים ביחד

את יכולה להרגיש. קודם כל.

אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה,  אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.

לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.

אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).

את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.

בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...

יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.

לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.

אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.

פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.

הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..

אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.

כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..

א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..

ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..

ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.

ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..

בהצלחה ממש!

האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..

פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..

ממש מקווה להצלחתך

זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.

זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.

האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?

את רוצה בזה?

דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..