מבין... זה שאתה אומר בשם רב זה אחלה

אבל יש מחלוקת בין הרבנים..

עד כמה שאני הבנתי.. @תמים רוצה לנסות להבין מה הכי נכון בשבילו עם כמה נימוקים לפה ולפה

שוב. תלוי את מי אתה שואל

כשאתה אומר שרב אומר לעשות ככה... לא עזרת לו..

הוא רוצה לבדוק ולהבין מה למה וכמה... מבין?

נימוקים ל2 הצדדים

טור בית יוסף, עוד כמה ראשונים, נושאי כלים לשוע. נושאי כלים לרמבם וכו וכו... אתה מקבל את הסגנון חשיבה שלהם

שובר ת'ראש על דברים קשים.. גם.. אבל.. בעיקר אתה מבין איך הם חושבים. קולט את הסגנון מחשבה בתת מודע שלך...

אני אגיד לך עוד משהו
אני לא בדיוק איך הרב עובדיה היה לומד. לאיודע..

אני בעה רוצה ללמוד בשיטה שונה, כמו הרב מאזוז.

גם את זה אני לא ככ יודע איך עושים את זה... רק אני יודע שמדקדקים בלשון רשי ותוספות ומבינים את הבסיס כמו שצריך, ומשם רצים קדימה.

קודם כל מה הבעיה בלימוד כזה? אנחנו הולכים לפיו למעשה.. וניתן להבין את כל הראשונים מאחורי המשקפיים של מרן הבית יוסף.

אבל נניח וכן.. לומדים גם נושאי כלים על השוע. יש המון ברוך ה

אתה לומד דברים מכל פיפס

אתה לומד דרכי משה הארוך... שמע... זה לא עובד ככה. לא רק מהשיעורי עיון שלך בישיבה אתה מקבל את השכל

אבל שוב, אני לא חושב שיש טעם בדיון הזה כי זה מחלוקת בין גדולי עולם

אני רק משקף צד. דעה.

האמנם?!

הרב משה לוי זצל.. בטח שמעת עליו..

מישהו אמר לו.. שאסור לפסוק (או שזה היה ללמוד. נראלי ללמוד. או לעסוק. לא זוכר כבר) הלכה עד גיל 40.

הרב לא הקשיב לו..

והרב נפטר בגיל 39.....

אם הרב היה מקשיב לו - היה חסר לנו במדף - מנוחת אהבה, ברכת ה, תפילה למשה.....

הוא על אותה דעה כמוך - רק אולי טיפה יותר מרחיק לכת..

אני יכול לומר שמגיל צעיר אתה מתחיל עם זה - ואז כשאתה מגיע לשנים הגבוהות אתה "שוחה בחומר" ומצליח ובעה תגדל. ו..אולי אפילו לומר שכל הפלפול הזה חסר טעם...

וכשאתה מפריד אתה בעצם מראה מה השיטה שמתאימה לגדול דור ומה לאדם פשוט.

כל אחד יכול להיות גדול!!

(כמובן שאני לא מדבר על אנשים שיהיו בעתיד בעלי בתים ולהם צריך יותר מסלול של הלכה.. זה פשוט)

עצם ההפרדה מראה ש א מתאים לגדולים ו ב לפשוטים.

תבחר את השיטה שהכי טובה לאברך כדי שיוכל לגדול בעה בעתיד. זה מה שקורה בישיבות.. מגיעים לשם אברכים ואז הם לומדים בשיטה מסויימת כדי שיוכלו לגדול.

חוצמזה.. אם לשיטתך גדול דור לא צריך לפלפל - אז למה אברך פשוט כן?

אמרתי שלא ציינת גיל, רק הוא היה קצת יותר קיצוני בדעתו ומשך את זה עד 40 למרות שאתה אמרת רק ההתחלה

"יש כאלה שאולי מתאים להם ישר אליבא דהלכתא,אבל הם לא הרוב."

הרבנים שלי חולקים עליך.

זה להכניס ראש בין ההרים הגבוהים..

היום, כמדומני, שזאת זליגה חרדית לישיבות הדת"ל...

אבל מאותה ראיה גם רואים את חולשתו.

האורחות צדיקים אומר שאין בזה אפילו "דרוש וקבל שכר"

וקשה לי להאמין שהרצי"ה כתב ככה למרות שמרן הראי"ה כתב בחריפות נגד הפלפול הזה.

לא חושב שיש ראשון שכתב בעד זה (מוזמנים להחכימני), רק באחרונים התחילו למצוא לזה תירוצים ויישובים.

לא לשכוח שיש סברות בראשונים שזה בגדר ביטול תורה.

תגדיר מה הפלפול שאתה מדבר עליו, שלדבריך הראי"ה כתב בחריפות נגדו, ואינך חושב שיש ראשון שכתב בעדו.

[זה קשור גם לתשובה לשאלה שלך, וגם חשוב מאוד לכל הנושא].

הישיבות היום, גם אצל החרדים.

בניגוד לפלפול שמחובר לפשט (עיון ספרדי) או פלפול שבא לחדש דברים

רוב מה שמגדירים היום בריסק זה פלפולים חסרי שחר שמחפשים להם שם כדי שיהיה להם "גב"...

אין מי שיכל לעשות בישיבות.

כשאתה אומר בריסק אתה מתכוון לשיטת ה"פלפול הרחוק" כנראה

דברו על שיטה אחרת לגמרי, שלא קשורה לחיפוש ההגדרות הישיבתי.

עד כמה שהידוע לי, השיטה שכונתה פלפול, והייתה נפוצה בדורם של המהר"ל והמהרש"א  והם יצאו נגדה, היא שיטה שקושרת בין סוגיות רחוקות בדרכים מורכבות, ולא שיטה של הגדרת המושגים.

גם שהרב קוק מדבר באדר היקר על ה'פלפול הרחוק', ונותן לו מקום מוגבל מאוד [אגב, יש להדגיש, שהוא איננו שולל אותו לגמרי]. זה לא נראה שהוא מדבר על הדרך הישיבתית. בהקשר שם הוא מדבר על שיטה שכבר לא הייתה חדשה בזמנו, והאדר"ת עסק בה בצעירותו, כך שוודאי היא איננה השיטה מבית מדרשו של רבי חיים מבריסק [האדר"ת היה מבוגר בכעשור מרבי חיים מבריסק]. נראה לי שמדובר שם זה השיטה שהוזכרה.

ולגבי הסגנון הישיבתי שעוסק בהגדרות-

אני לא יודע למה אתה מתכוון במילים 'לא מחובר לפשט'. אם אתה מתכוון שהוא עוסק בשאלות שאין קשר בינם לבין מה שמופיע בסוגיית הגמרא ובדברי הראשונים, הם אינם מסבירות בה דבר ואינן מתבססות על הוכחות מתוך הסוגיא עצמה, אז ממה שאני מכיר מהספרים הקלאסיים של השיטה הישיבתית, הם מגיעים לדבריהם מתוך שאלות ששייכות לדברי סוגיות הגמרא והראשונים.

דוגמאות - 

אחד היסודות המפורסמים של ה'שערי יושר' מתחיל מלענות על השאלה מדוע אומרים בספק ממונות המוציא מחבירו עליו הראיה, והרי לכאורה זהו ספק דאורייתא של איסור גזל, וספק דאורייתא לחומרא.

אחד היסודות המפורסמים של רבי חיים מבריסק בהגדרת הכוונה בתפילה, שייך לסתירה לכאורה בדברי הרמב"ם האם הכוונה מעכבת בתפילה רק בברכה ראשונה של שמונה עשרה, או בכל הברכות.  [זהו, אגב, חידוש שאם מקבלים אותו, היש לו השלכות הלכתיות משמעותיות].

לא לכל הדיונים בהגדרות יש השלכות למעשה, וגם לאלה שיכולות להיות השלכות, הרבה פעמים הדברים לא כ"כ מוחלטים ולכן לא מסתמכים עליהם למעשה. ובכל זאת, לפעמים יש להגדרות הישיבתיות השלכות הלכה למעשה. 

כנראה שהראי"ה קוק ובנו הרצי"ה ראו עדיפות שמוקד הלימוד יהיה בדרכי עיון אחרות. [איני יודע את יחסם המדוייק, שמעתי גרסאות שונות של האמירה הזו].

ובאמת, באופן יחסי, בישיבת מרכז הרב דרך העיון הזה תפסה פחות מקום מאשר בישיבות אחרות. ועדיין לא מדובר על עיון אליבא דהלכתא או 'עיון ספרדי'.

כך סביר [ראיתי שצויין מקור לכך, לא בדקתי אותו] שהרצי"ה סבר שקודם מקבלים שכל של תורה, על ידי עמל עיוני בסוגיות רבות, וכך האדם מגיע מוכן לבירור המסקנות העולות מהסוגיות.

עוד יש להוסיף, ולא בסתירה למה שכתבתי, שהראי"ה קוק ראה חשיבות גדולה בלימוד אליבא דהלכתא.

הערה נוספת על לימוד ישיבתי-

אם לא מבינים טוב את פשט הסוגיא, וישר מנסים להיות "ישיבתיים" ולחקור את החקירות הכי מופשטות, באמצעות הניסוחים הכי ישיבתיים, זה באמת יכול להיות מנותק מהפשט מעורפל וחסר פואנטה. חשוב להתחיל בהבנת הפשט, להפעיל תמיד את השכל הישר, ולנסות תמיד להגיע להבנה בהירה. ואם יש חקירות מופשטות לא מובנות, אפשר להשאיר אותן למי שמבין אותן [או שהאדם עצמו, בשלב מאוחר יותר יבין אותן].

בכל אופן, נראה לי ברור שהרב קוק, שהתנגד להביא רב שימסור שיעור בפלפול בתחילת הדרך במרכז, התכוון למה שאני הבנתי

את אחד מאבות השיטה ה"ישיבתית" כראש ישיבה במרכז הרב.

והסיבה לכך היא, כפי שכותב הרב חרל"פ בהקשר הזה - "כי מרן שליט"א [=הראי"ה קוק] רוצה, וזה אדיר חפצו, שעיקר מהלך לימוד הישיבה תהיה ע"פ סדרו ודרכו של הגר"א זצוק"ל. ואם אמנם יודע ומרגיש גם נחיצות גדולה לסדר הפיתוח של דרכי ההסברות וההבנות ההגיוניות, אבל עיקר רוח הישיבה רוצה הוא שיבוסס ע"פ מהלכו וכו'"

מאידך, אני חושב שהדברים שנאמרו ביחס ל'פלפול הרחוק' באדר היקר, מתייחסים למשהו שונה, וגם היחס שם הוא שונה בהתאם. ביחס ל'פלפול הרחוק' האמירה היא שיש לו ערך אומנותי וערך של חיבוב התורה. אבל לא משמע ש"יש לו נחיצות גדולה" או משהו מעין זה.

והגר"ח מוולוז'ין היה תלמידו של הגר"א.

ההבדל בדרך הלימוד בין הגר"א לבריסק משמעותי ובולט, כפי שאפשר להתרשם מספריהם.

בויקיפדיה - "השימוש בשיטה מצוי לעיתים בקרב האחרונים, אך רבני העיר בריסק לבית סולובייצ'יק שכללו אותה ועסקו בה באינטנסיביות רבה. ניצני השיטה ניכרים כבר בספר בית הלוי, שכתב הראשון לשושלת בריסק - רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. עיקר התפתחותה ושכלולה נעשו על ידי בנו - רבי חיים מבריסק, ונכדו - הרב יצחק זאב סולובייצ'יק."

הפסקה המצוטטת

הרב חרל"פ אומר ביחס לשיטתו של הרב קוק-

1. הרב קוק רוצה "שעיקר מהלך לימוד הישיבה תהיה ע"פ סדרו ודרכו של הגר"א זצוק"ל".

2. אמנם יודע ומרגיש גם נחיצות גדולה לסדר הפיתוח של דרכי ההסברות וההבנות ההגיוניות", (להבנתי, וע"פ ההקשר, הכוונה לשיטת הלימוד מבית מדרשם של ישיבות ליטא],

אמנם הוא רוצה שעיקר רוח הישיבה שהוא הקים תהיה בשיטת הגר"א ולא בשיטה הישיבתית החדשה, אבל בכל זאת גם בדרך הישיבתית הוא רואה נחיצות גדולה .

שיטת לימוד שלישית, שהרב קוק מדבר עליה באדר היקר, היא ה'פלפול הרחוק', שהוא משהו שלישי, ולהבנתי זו שיטה שהרב קוק רואה לה ערך צדדי ביותר, כאומנות וחיבוב התורה. מאוד נראה לי מתאים שהגר"א כתב נגד השיטה הזו, אם כי איני זוכר כרגע מקור. לא שמעתי על ישיבות שלומדים בהם כך היום.

השיטה הישיבתית של ישיבות ליטא לא הייתה קיימת בזמנו של הגר"א כשיטה, ולכן לא סביר שכתב נגדה.

משהו רביעי, שכנראה אתה נתקלת בו , זה לימוד בדרך לימוד שמבוססת על דרכם של ישיבות ליטא, אבל כשהוא נעשה בצורה מאוד לא מוצלחת.

ראה הקדמת האגלי טל.

לא יודע מה היה בליטא, אני יודע מה קרה בישיבות בתקופה שאני הייתי בהן (גם חרדיות), וגם כשזה נעשה "בכישרון" עדיין רוב ככל הראשונים היו נגד זה (לא מכיר אחד שהיה בעד, אבל פתוח לחידושים)

ר' חיים אמנם מאריך בספרו בעניין של תיקון העולמות וכו'

אבל לא הגיוני שיסבור שאין בלימוד התורה מטרה של ידיעת ההלכה...

זה העיקר בלימוד!! ואוי ואבוי שלי שלומד שלא על מנת לקיים.

ובל אופן, קצת ראיות מהספר

בתחילת הדברים כותב ר' חיים מוואלוז'ין

"אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן אמר 'ודבר בהן' רוצה לומר הדבור בעניני המצות והלכותיהן יהיה לשמן, פי' לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול"

משמע, להבין מה צריך לעשות..

וגם אח"כ הוא מדבר על זה שאם אין לאותו אדם יראת שמים, התורה לא תתקיים בו

וזה מה שכתוב "אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה"

משמע שעיקר הלימוד הוא כדי לקיים..

אבל לא נראה לי שיש מחלוקת..

נראה לי פשוט שזה במקרה שאני כבר בקיא ורק נשאר לי להוסיף פלפול..

מה שנקרא  "דרוש וקבל שכר"

אבל אם הבחירה היא "האם כדאי לדעת יותר הלכה, או להתפלפל ולהיות חסר בידיעת ההלכה"

אני בטוח שגם ר' חיים היה אומר ללמוד הלכה...    "אין בור ירא חטא" 

בעיקרון פה דיברתי על לימוד עם מקור הדין.

אבל זה באמת מעניין מה שאתה אומר, אפילו מוזר קצת..

א. אני הולך לקיים את ההלכה, אז למה שלא יקרא לימוד?

ב. אם כך, כמעט שום דבר לא נקרא לימוד.. 

כי מלא פעמים שומעים דרשות של מוסר או הלכה, בלי שהרב יגיד את המקור..

לא שמעתי מעולם על חילוק כזה בין "מצווה לדעת" לבין "לימוד תורה" 

לפחות לעניות דעתי הקטנטונת

מהו עיון?

באופן בסיסי, העיון הוא דרך לימוד שלא מסתפקת בהבנת הנקרא ברמה הבסיסית, אלא מנסה להבין מעבר.

למשל - המשנה אומרת מאימתי קורין את שמע בערבית.

הגמרא לומדת את המשנה בעיון. לא מסתפקת בהבנת השאלה והתשובה, אלא גם מבררת, למשל, מדוע סדר הדברים במשנה הוא קודם ערבית ואח"כ שחרית.

היא גם לא מסתפקת בלהבין מהו הזמן שחכמים נותנים לסוף זמן ק"ש של ערבית, היא מנסה להבין האם בפרשנות העקרונית של "בשכבך" הם מסכימים לרבי אליעזר או לרבן גמליאל, וומדוע למעשה הם קובעים זמן אחר.

גם בעלי התוספות והרשב"א לומדים את הגמרא בעיון, מקשים ומתרצים, מנסים להבין מה עומד מאחורי מה שנאמר, משווים בין סוגיות ועוד.

ללמוד בעיון, זה לעשות את זה בעצמך, לגמרא, לראשונים ולאחרונים.

העיון יש תפקיד חשוב בפסיקת הלכה.

בתוך העיון, יש כיוון מסוים, של בריסק, שמשפיע מאוד על עולם הישיבות בדורות האחרונים. בכיוון יש דגש גדול על הגדרת המושגים והעקרונות. יש שימוש מסויים גם בעיון הזה בפסיקת הלכה, אבל השימוש מועט יחסית.

הלומד סוגיא בעיון ישיבתי, בד"כ לא יגיע למסקנות המעשיות מהסוגיא. אבל אם הוא אחרי זה ילמד סוגיות בעיון הלכתי, הרקע שלו בעיון ישיבתי יועיל לו הרבה.

ישנה הדרכה נפוצה (אך לא מוסכמת), שסוברת שהדרך הנכונה להגיע לפסיקת הלכה היא להתחיל בשנים הראשונות בלימוד עיון, לא אליבא דהלכתא, ורק אחרי שיכולת ההבנה והניתוח מתפתחות להתחיל ללמוד אליבא דהלכתא.

אבל הרבה פעמים, לומדים לא מגיעים לשלב של ההלכה, בגלל שהם עזבו את הישיבה עוד לפני השלב הזה, או כי הם נשארו רק בעיון הלא הלכתי. וחסר להם הרבה ידע שחשוב לכם כיהודים.

אז מה אני ממליץ תכל'ס?

אין לי המלצה חד משמעית, אבל כמה נקודות-

1. בכל מסלול שתבחר, כדאי לקחת אחריות לרכוש את הידע ההלכתי הנצרך. בין אם זה במסגרת לימודי הלכה במסגרת של מבחני רבנות אחרי כמה שנים של לימוד עיון, בין אם זה כקביעות אישית בספרי הלכה כמו משנה ברורה, ובין אם ע"י לימוד אליבא דהלכתא. 

2. חשוב לא לוותר על העמקה.

3. חשוב ללמוד בצורת לימוד שמתאימה לך.

4. עיון ישיבתי הוא לא צורת העיון וההעמקה היחידה, גם אם החלטת שזה לא מה שמתאים לך, זה לא אומר שאתה צריך ללמוד בשטחיות.

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.