מבין... זה שאתה אומר בשם רב זה אחלה

אבל יש מחלוקת בין הרבנים..

עד כמה שאני הבנתי.. @תמים רוצה לנסות להבין מה הכי נכון בשבילו עם כמה נימוקים לפה ולפה

שוב. תלוי את מי אתה שואל

כשאתה אומר שרב אומר לעשות ככה... לא עזרת לו..

הוא רוצה לבדוק ולהבין מה למה וכמה... מבין?

נימוקים ל2 הצדדים

טור בית יוסף, עוד כמה ראשונים, נושאי כלים לשוע. נושאי כלים לרמבם וכו וכו... אתה מקבל את הסגנון חשיבה שלהם

שובר ת'ראש על דברים קשים.. גם.. אבל.. בעיקר אתה מבין איך הם חושבים. קולט את הסגנון מחשבה בתת מודע שלך...

אני אגיד לך עוד משהו
אני לא בדיוק איך הרב עובדיה היה לומד. לאיודע..

אני בעה רוצה ללמוד בשיטה שונה, כמו הרב מאזוז.

גם את זה אני לא ככ יודע איך עושים את זה... רק אני יודע שמדקדקים בלשון רשי ותוספות ומבינים את הבסיס כמו שצריך, ומשם רצים קדימה.

קודם כל מה הבעיה בלימוד כזה? אנחנו הולכים לפיו למעשה.. וניתן להבין את כל הראשונים מאחורי המשקפיים של מרן הבית יוסף.

אבל נניח וכן.. לומדים גם נושאי כלים על השוע. יש המון ברוך ה

אתה לומד דברים מכל פיפס

אתה לומד דרכי משה הארוך... שמע... זה לא עובד ככה. לא רק מהשיעורי עיון שלך בישיבה אתה מקבל את השכל

אבל שוב, אני לא חושב שיש טעם בדיון הזה כי זה מחלוקת בין גדולי עולם

אני רק משקף צד. דעה.

האמנם?!

הרב משה לוי זצל.. בטח שמעת עליו..

מישהו אמר לו.. שאסור לפסוק (או שזה היה ללמוד. נראלי ללמוד. או לעסוק. לא זוכר כבר) הלכה עד גיל 40.

הרב לא הקשיב לו..

והרב נפטר בגיל 39.....

אם הרב היה מקשיב לו - היה חסר לנו במדף - מנוחת אהבה, ברכת ה, תפילה למשה.....

הוא על אותה דעה כמוך - רק אולי טיפה יותר מרחיק לכת..

אני יכול לומר שמגיל צעיר אתה מתחיל עם זה - ואז כשאתה מגיע לשנים הגבוהות אתה "שוחה בחומר" ומצליח ובעה תגדל. ו..אולי אפילו לומר שכל הפלפול הזה חסר טעם...

וכשאתה מפריד אתה בעצם מראה מה השיטה שמתאימה לגדול דור ומה לאדם פשוט.

כל אחד יכול להיות גדול!!

(כמובן שאני לא מדבר על אנשים שיהיו בעתיד בעלי בתים ולהם צריך יותר מסלול של הלכה.. זה פשוט)

עצם ההפרדה מראה ש א מתאים לגדולים ו ב לפשוטים.

תבחר את השיטה שהכי טובה לאברך כדי שיוכל לגדול בעה בעתיד. זה מה שקורה בישיבות.. מגיעים לשם אברכים ואז הם לומדים בשיטה מסויימת כדי שיוכלו לגדול.

חוצמזה.. אם לשיטתך גדול דור לא צריך לפלפל - אז למה אברך פשוט כן?

אמרתי שלא ציינת גיל, רק הוא היה קצת יותר קיצוני בדעתו ומשך את זה עד 40 למרות שאתה אמרת רק ההתחלה

"יש כאלה שאולי מתאים להם ישר אליבא דהלכתא,אבל הם לא הרוב."

הרבנים שלי חולקים עליך.

זה להכניס ראש בין ההרים הגבוהים..

היום, כמדומני, שזאת זליגה חרדית לישיבות הדת"ל...

אבל מאותה ראיה גם רואים את חולשתו.

האורחות צדיקים אומר שאין בזה אפילו "דרוש וקבל שכר"

וקשה לי להאמין שהרצי"ה כתב ככה למרות שמרן הראי"ה כתב בחריפות נגד הפלפול הזה.

לא חושב שיש ראשון שכתב בעד זה (מוזמנים להחכימני), רק באחרונים התחילו למצוא לזה תירוצים ויישובים.

לא לשכוח שיש סברות בראשונים שזה בגדר ביטול תורה.

תגדיר מה הפלפול שאתה מדבר עליו, שלדבריך הראי"ה כתב בחריפות נגדו, ואינך חושב שיש ראשון שכתב בעדו.

[זה קשור גם לתשובה לשאלה שלך, וגם חשוב מאוד לכל הנושא].

הישיבות היום, גם אצל החרדים.

בניגוד לפלפול שמחובר לפשט (עיון ספרדי) או פלפול שבא לחדש דברים

רוב מה שמגדירים היום בריסק זה פלפולים חסרי שחר שמחפשים להם שם כדי שיהיה להם "גב"...

אין מי שיכל לעשות בישיבות.

כשאתה אומר בריסק אתה מתכוון לשיטת ה"פלפול הרחוק" כנראה

דברו על שיטה אחרת לגמרי, שלא קשורה לחיפוש ההגדרות הישיבתי.

עד כמה שהידוע לי, השיטה שכונתה פלפול, והייתה נפוצה בדורם של המהר"ל והמהרש"א  והם יצאו נגדה, היא שיטה שקושרת בין סוגיות רחוקות בדרכים מורכבות, ולא שיטה של הגדרת המושגים.

גם שהרב קוק מדבר באדר היקר על ה'פלפול הרחוק', ונותן לו מקום מוגבל מאוד [אגב, יש להדגיש, שהוא איננו שולל אותו לגמרי]. זה לא נראה שהוא מדבר על הדרך הישיבתית. בהקשר שם הוא מדבר על שיטה שכבר לא הייתה חדשה בזמנו, והאדר"ת עסק בה בצעירותו, כך שוודאי היא איננה השיטה מבית מדרשו של רבי חיים מבריסק [האדר"ת היה מבוגר בכעשור מרבי חיים מבריסק]. נראה לי שמדובר שם זה השיטה שהוזכרה.

ולגבי הסגנון הישיבתי שעוסק בהגדרות-

אני לא יודע למה אתה מתכוון במילים 'לא מחובר לפשט'. אם אתה מתכוון שהוא עוסק בשאלות שאין קשר בינם לבין מה שמופיע בסוגיית הגמרא ובדברי הראשונים, הם אינם מסבירות בה דבר ואינן מתבססות על הוכחות מתוך הסוגיא עצמה, אז ממה שאני מכיר מהספרים הקלאסיים של השיטה הישיבתית, הם מגיעים לדבריהם מתוך שאלות ששייכות לדברי סוגיות הגמרא והראשונים.

דוגמאות - 

אחד היסודות המפורסמים של ה'שערי יושר' מתחיל מלענות על השאלה מדוע אומרים בספק ממונות המוציא מחבירו עליו הראיה, והרי לכאורה זהו ספק דאורייתא של איסור גזל, וספק דאורייתא לחומרא.

אחד היסודות המפורסמים של רבי חיים מבריסק בהגדרת הכוונה בתפילה, שייך לסתירה לכאורה בדברי הרמב"ם האם הכוונה מעכבת בתפילה רק בברכה ראשונה של שמונה עשרה, או בכל הברכות.  [זהו, אגב, חידוש שאם מקבלים אותו, היש לו השלכות הלכתיות משמעותיות].

לא לכל הדיונים בהגדרות יש השלכות למעשה, וגם לאלה שיכולות להיות השלכות, הרבה פעמים הדברים לא כ"כ מוחלטים ולכן לא מסתמכים עליהם למעשה. ובכל זאת, לפעמים יש להגדרות הישיבתיות השלכות הלכה למעשה. 

כנראה שהראי"ה קוק ובנו הרצי"ה ראו עדיפות שמוקד הלימוד יהיה בדרכי עיון אחרות. [איני יודע את יחסם המדוייק, שמעתי גרסאות שונות של האמירה הזו].

ובאמת, באופן יחסי, בישיבת מרכז הרב דרך העיון הזה תפסה פחות מקום מאשר בישיבות אחרות. ועדיין לא מדובר על עיון אליבא דהלכתא או 'עיון ספרדי'.

כך סביר [ראיתי שצויין מקור לכך, לא בדקתי אותו] שהרצי"ה סבר שקודם מקבלים שכל של תורה, על ידי עמל עיוני בסוגיות רבות, וכך האדם מגיע מוכן לבירור המסקנות העולות מהסוגיות.

עוד יש להוסיף, ולא בסתירה למה שכתבתי, שהראי"ה קוק ראה חשיבות גדולה בלימוד אליבא דהלכתא.

הערה נוספת על לימוד ישיבתי-

אם לא מבינים טוב את פשט הסוגיא, וישר מנסים להיות "ישיבתיים" ולחקור את החקירות הכי מופשטות, באמצעות הניסוחים הכי ישיבתיים, זה באמת יכול להיות מנותק מהפשט מעורפל וחסר פואנטה. חשוב להתחיל בהבנת הפשט, להפעיל תמיד את השכל הישר, ולנסות תמיד להגיע להבנה בהירה. ואם יש חקירות מופשטות לא מובנות, אפשר להשאיר אותן למי שמבין אותן [או שהאדם עצמו, בשלב מאוחר יותר יבין אותן].

בכל אופן, נראה לי ברור שהרב קוק, שהתנגד להביא רב שימסור שיעור בפלפול בתחילת הדרך במרכז, התכוון למה שאני הבנתי

את אחד מאבות השיטה ה"ישיבתית" כראש ישיבה במרכז הרב.

והסיבה לכך היא, כפי שכותב הרב חרל"פ בהקשר הזה - "כי מרן שליט"א [=הראי"ה קוק] רוצה, וזה אדיר חפצו, שעיקר מהלך לימוד הישיבה תהיה ע"פ סדרו ודרכו של הגר"א זצוק"ל. ואם אמנם יודע ומרגיש גם נחיצות גדולה לסדר הפיתוח של דרכי ההסברות וההבנות ההגיוניות, אבל עיקר רוח הישיבה רוצה הוא שיבוסס ע"פ מהלכו וכו'"

מאידך, אני חושב שהדברים שנאמרו ביחס ל'פלפול הרחוק' באדר היקר, מתייחסים למשהו שונה, וגם היחס שם הוא שונה בהתאם. ביחס ל'פלפול הרחוק' האמירה היא שיש לו ערך אומנותי וערך של חיבוב התורה. אבל לא משמע ש"יש לו נחיצות גדולה" או משהו מעין זה.

והגר"ח מוולוז'ין היה תלמידו של הגר"א.

ההבדל בדרך הלימוד בין הגר"א לבריסק משמעותי ובולט, כפי שאפשר להתרשם מספריהם.

בויקיפדיה - "השימוש בשיטה מצוי לעיתים בקרב האחרונים, אך רבני העיר בריסק לבית סולובייצ'יק שכללו אותה ועסקו בה באינטנסיביות רבה. ניצני השיטה ניכרים כבר בספר בית הלוי, שכתב הראשון לשושלת בריסק - רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. עיקר התפתחותה ושכלולה נעשו על ידי בנו - רבי חיים מבריסק, ונכדו - הרב יצחק זאב סולובייצ'יק."

הפסקה המצוטטת

הרב חרל"פ אומר ביחס לשיטתו של הרב קוק-

1. הרב קוק רוצה "שעיקר מהלך לימוד הישיבה תהיה ע"פ סדרו ודרכו של הגר"א זצוק"ל".

2. אמנם יודע ומרגיש גם נחיצות גדולה לסדר הפיתוח של דרכי ההסברות וההבנות ההגיוניות", (להבנתי, וע"פ ההקשר, הכוונה לשיטת הלימוד מבית מדרשם של ישיבות ליטא],

אמנם הוא רוצה שעיקר רוח הישיבה שהוא הקים תהיה בשיטת הגר"א ולא בשיטה הישיבתית החדשה, אבל בכל זאת גם בדרך הישיבתית הוא רואה נחיצות גדולה .

שיטת לימוד שלישית, שהרב קוק מדבר עליה באדר היקר, היא ה'פלפול הרחוק', שהוא משהו שלישי, ולהבנתי זו שיטה שהרב קוק רואה לה ערך צדדי ביותר, כאומנות וחיבוב התורה. מאוד נראה לי מתאים שהגר"א כתב נגד השיטה הזו, אם כי איני זוכר כרגע מקור. לא שמעתי על ישיבות שלומדים בהם כך היום.

השיטה הישיבתית של ישיבות ליטא לא הייתה קיימת בזמנו של הגר"א כשיטה, ולכן לא סביר שכתב נגדה.

משהו רביעי, שכנראה אתה נתקלת בו , זה לימוד בדרך לימוד שמבוססת על דרכם של ישיבות ליטא, אבל כשהוא נעשה בצורה מאוד לא מוצלחת.

ראה הקדמת האגלי טל.

לא יודע מה היה בליטא, אני יודע מה קרה בישיבות בתקופה שאני הייתי בהן (גם חרדיות), וגם כשזה נעשה "בכישרון" עדיין רוב ככל הראשונים היו נגד זה (לא מכיר אחד שהיה בעד, אבל פתוח לחידושים)

ר' חיים אמנם מאריך בספרו בעניין של תיקון העולמות וכו'

אבל לא הגיוני שיסבור שאין בלימוד התורה מטרה של ידיעת ההלכה...

זה העיקר בלימוד!! ואוי ואבוי שלי שלומד שלא על מנת לקיים.

ובל אופן, קצת ראיות מהספר

בתחילת הדברים כותב ר' חיים מוואלוז'ין

"אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן אמר 'ודבר בהן' רוצה לומר הדבור בעניני המצות והלכותיהן יהיה לשמן, פי' לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול"

משמע, להבין מה צריך לעשות..

וגם אח"כ הוא מדבר על זה שאם אין לאותו אדם יראת שמים, התורה לא תתקיים בו

וזה מה שכתוב "אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה"

משמע שעיקר הלימוד הוא כדי לקיים..

בעיקרון פה דיברתי על לימוד עם מקור הדין.

אבל זה באמת מעניין מה שאתה אומר, אפילו מוזר קצת..

א. אני הולך לקיים את ההלכה, אז למה שלא יקרא לימוד?

ב. אם כך, כמעט שום דבר לא נקרא לימוד.. 

כי מלא פעמים שומעים דרשות של מוסר או הלכה, בלי שהרב יגיד את המקור..

לא שמעתי מעולם על חילוק כזה בין "מצווה לדעת" לבין "לימוד תורה" 

לפחות לעניות דעתי הקטנטונת

מהו עיון?

באופן בסיסי, העיון הוא דרך לימוד שלא מסתפקת בהבנת הנקרא ברמה הבסיסית, אלא מנסה להבין מעבר.

למשל - המשנה אומרת מאימתי קורין את שמע בערבית.

הגמרא לומדת את המשנה בעיון. לא מסתפקת בהבנת השאלה והתשובה, אלא גם מבררת, למשל, מדוע סדר הדברים במשנה הוא קודם ערבית ואח"כ שחרית.

היא גם לא מסתפקת בלהבין מהו הזמן שחכמים נותנים לסוף זמן ק"ש של ערבית, היא מנסה להבין האם בפרשנות העקרונית של "בשכבך" הם מסכימים לרבי אליעזר או לרבן גמליאל, וומדוע למעשה הם קובעים זמן אחר.

גם בעלי התוספות והרשב"א לומדים את הגמרא בעיון, מקשים ומתרצים, מנסים להבין מה עומד מאחורי מה שנאמר, משווים בין סוגיות ועוד.

ללמוד בעיון, זה לעשות את זה בעצמך, לגמרא, לראשונים ולאחרונים.

העיון יש תפקיד חשוב בפסיקת הלכה.

בתוך העיון, יש כיוון מסוים, של בריסק, שמשפיע מאוד על עולם הישיבות בדורות האחרונים. בכיוון יש דגש גדול על הגדרת המושגים והעקרונות. יש שימוש מסויים גם בעיון הזה בפסיקת הלכה, אבל השימוש מועט יחסית.

הלומד סוגיא בעיון ישיבתי, בד"כ לא יגיע למסקנות המעשיות מהסוגיא. אבל אם הוא אחרי זה ילמד סוגיות בעיון הלכתי, הרקע שלו בעיון ישיבתי יועיל לו הרבה.

ישנה הדרכה נפוצה (אך לא מוסכמת), שסוברת שהדרך הנכונה להגיע לפסיקת הלכה היא להתחיל בשנים הראשונות בלימוד עיון, לא אליבא דהלכתא, ורק אחרי שיכולת ההבנה והניתוח מתפתחות להתחיל ללמוד אליבא דהלכתא.

אבל הרבה פעמים, לומדים לא מגיעים לשלב של ההלכה, בגלל שהם עזבו את הישיבה עוד לפני השלב הזה, או כי הם נשארו רק בעיון הלא הלכתי. וחסר להם הרבה ידע שחשוב לכם כיהודים.

אז מה אני ממליץ תכל'ס?

אין לי המלצה חד משמעית, אבל כמה נקודות-

1. בכל מסלול שתבחר, כדאי לקחת אחריות לרכוש את הידע ההלכתי הנצרך. בין אם זה במסגרת לימודי הלכה במסגרת של מבחני רבנות אחרי כמה שנים של לימוד עיון, בין אם זה כקביעות אישית בספרי הלכה כמו משנה ברורה, ובין אם ע"י לימוד אליבא דהלכתא. 

2. חשוב לא לוותר על העמקה.

3. חשוב ללמוד בצורת לימוד שמתאימה לך.

4. עיון ישיבתי הוא לא צורת העיון וההעמקה היחידה, גם אם החלטת שזה לא מה שמתאים לך, זה לא אומר שאתה צריך ללמוד בשטחיות.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

הרי כבר שאלת את השאלה הזו בגירסה קצת שונה בשנה שעברה, כאן האם להאשים מישהו זה… - בית המדרש

וכבר אמרת שם את הגיגיך הפוליטיים. מה אתה רוצה עכשיו? כבר הבהרת שם שאתה יודע מה זה אומר, אז בשביל מה לשאול עכשיו?

תגיד ישר מה אתה רוצה

הוא התשובה:

המושג התלמודי "בעיטה בייסורים" (או "המבעט בייסורים") מתאר מצב שבו אדם שבאים עליו קשיים, מכאובים או צרות (ייסורים), מגיב אליהם בכעס, ברטינה, במרדנות או בחוסר קבלת הדין, במקום לקבל אותם באהבה, באמונה או כהזדמנות לחשבון נפש ותשובה.

הביטוי שאוב מעולם החי – כמו שור או חמור שמבעטים באדונם כאשר קשה להם, במקום להבין את המטרה שלשמה מנהיגים אותם.

המקור וההקשר התלמודי

במסכת ברכות (דף ה', עמוד א') ובמקורות נוספים בחז"ל, מודגש הערך של "ייסורים של אהבה" – ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולקרב אותו אל הבורא. חז"ל מלמדים כיצד נכון להתמודד עם סבל:

• קבלת ייסורים מאהבה: חז"ל משבחים את מי שמקבל את קשיי העולם הזה בשתיקה ובאמונה, מתוך הבנה שיש להם תכלית רוחנית עמוקה.

• ההפך מבעיטה: מי ש"מבעט" למעשה מפסיד את השכר הרוחני ואת חסד הזיכוך שיכול היה לצמוח מתוך הקושי. במקום שהסבל יביא אותו לצמיחה, הכעס והטרוניה גורמים לו להתרחק עוד יותר.

במדרש ספרי (כי תבא) מובאת השוואה בין דורות שונים, ושם נאמר שמי שמבעט בייסורים מראה קוצר רוח וחוסר הבנה של ההשגחה העליונה, בעוד שגדולי האומה ידעו לבקש ולמצוא את הטוב והתיקון שחבויים בתוך הצרות.

אם תרצה, נוכל להעמיק במקורות המדויקים בגמרא שדנים בייסורים, או לבחון את ההבדל בין ייסורים של אהבה לייסורים של עונש. במה תעדיף להתמקד?

למה? כי מי שמתייסר אך מקבל זאת בהכנעה (יחד עם מה שניתן לשנות), סובל רק מהייסורים. מי שמבעט בייסורים סובל פעמיים, גם מהייסורים וגם המיחס הנפשי הרע שלו והכעס והטרוניא שהם גורמים לו

בא לי לשתות קפה. יהודים יקרים רובם חובשי כפה מקיפים אותי מימין ומשמאל כאילו אני אויר. אני שהתרגלתי בגלות שלעמוד בתור זה למנוע גזל זמן מיהודי (או מכל אדם) עומד ומתייסר. לא בגלל עצמי אלא בגלל אותם יהודים יקרים שעוקפים אותי שביום הדין יראו להם את זה בוידאו. או אותם יהודים שחונים בתחנת אוטובוס ומאלצים אותי ואחרים לרדת לכביש כדי לעלות לאוטובוס.

אז כדי שלא יכפילו יסורי עשיתי חשבון נפש ועשיתי מעשה.

לפני שמטפלים בשלמות ארץ ישראל צריך לטפל בהרבה סוגיות אחרות חשובות לא פחות.

כמו שנאמר "עוון עקבי יסובני".

סליחה על ההטרדה שלי בערב שבת וחג.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

ה' יתברך מנסה את האדם בקצת קושי וסבל,

והיצר הרע מסית אותו לדבר עבירה >>>

ואומר לו: אם היית רשע לא היית סובל.

ואין הדבר נכון כלל - כי רוב הרשעים סובלים מאוד מאוד, מחלות, ופרנסה וכו' ועוד צרות רבות.

אמת שהסבל מאת ה'!!!

אבל אל תבעט במצוות ובאמונה כי הרשעים סובלים יותר ויותר.

…. מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

אם הוצאתי מהכיס מטבעות לא בערך הנכון ואני לא מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

האם נוסעי אייר דובאי צריכים להתיחס למקרה שלהם כיסורים או כנס?

אז תגיד לה'

"אבא רחמני אבא שלי אני אוהב תמיד רחם עליי

אתה טוב אתה אבא טוב רחם עליי..."

ותהיה שמח

ושתסור מהדרך ישלחו לך ייסורים

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.