למי שלומד אותם כמו שצריך. אלה לא חידושים והמצאות, אלא הסברים.

בדיוק כמו שספר מבוא למתמטיקה מבאר לך את תורת המספרים גם אם ידעת מספרים לפני כן.

זה לא אומר שהמבוא הוא המצאה או חידושים

שני שאלות לי אילך כדי לחדד את עמדתך ולהבין אותה. השאלה הראשונה היא העיקרית. השניה מהווה רק דוגמא לעקרון שאני מנסה להציג.

1. אם הפירושים הם הסברים-מקוריים-לא-ניתנים-לערעור ('כוונת המשורר') איך אתה מסביר לתופעת המחלוקת הפוקדת אותנו בתורה שבעל פה? אחד צדק ואחד טעה? איך אתה מסביר את 'אלו ואלו דברי א-להים חיים'? בין אם זה מחלוקת אמרואים/ראשונים/אחרונים?

לדוגמה על פירוש רש"י על התורה ישנם למעלה ממאה פירושים, מה היחס בין הפירושים הללו לשיטתך?

2. איך אתה מסביר שהרמב"ם שבעצמו כתב במפורש בהקדמה למשנה תורה על הלכות שהוא מביא "כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול--בלא קושיה ולא פירוק"  וספר זה הוא אחד ספרי הראשונים שיש עליהם המון קושיות ופירוקים בספרות האחרונים? כולל חידושים של ממש וגישות הפוכות בסברתו.

השאלות מנוסחת באופן תקיף (וסליחה על כך) אך אני אשמח מאוד שנחדד את הדברים מהצד שלך.

למשל בהרבה מדרשים סותרים אין בכלל סתירה, פשוט להבין שהכל קרה.

במקרים שאי אפשר ליישב, או מחלוקת הלכתית, זה כבר מוזכר בגמרא - יש גורם שנקרא שכחה.

לגבי רעיונות וורטים, נאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים".

לגבי העניין השני, הרמב"ם התכוון שתהיה הכרעה בדינים. וזה קרה. זה שאנשים לא הסכימו איתו על הכרעות, זה לגיטימי. לא מדובר בפשט המצוות מהתורה, עליהן נדיר שיש מחלוקת שנובעת מהסיבה הנ"ל.

לא ראיתי תקיפות בשאלות, נראה לי בסדר גמור

 הגמרא בעירובין דף יג עמוד ב מביאה את המושג 'אלו ואלו דברי א-להים חיים' בהקשר של מחלוקות בית הלל ובית שמאי שהיו בהלכות, ולא בוורטים - "אמר ר' אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית-שמאי ובית-הלל: הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כבית-הלל."

מפרשי הרמב"ם השונים אינם חולקים עליו, אלא מפרשים את העקרונות הלכתיים המובילים אותו/איך הרמב"ם פירש את הגמרא, כל אחד בדרך שונה.

לפי מה שאני מבין בדריך כל המחלוקות קרו משכחה במשך הדורות. אינני מטיל ספק כי אכן היתה שכחת תורה במשך הדורות כפי שחז"ל מעידים במקומות שונים בש"ס, אך לא נראה לי שכל המחלוקות הינם פרי של שכחה. משני סיבות -

פשטי הגמראות (כמו 'אלו ואלו דברי א-להים חיים' ודומיו)

מבחינה קיומית זההופך את הלימוד תורה שלנו לדבר שכולו מוטל בספק. ונראה כאילו הקב"ה וחז"ל שסייעו לו לא הצליחו לשמר את התורה והיא פשוט 'נזלה' להם מהידיים. 

בדברים שהם דברי מוסר, מחשבה.

בראשונים יש מקום לשכחה, כי רק אחד כביכול יכול להתקיים (והרעיון המוסרי של השאר נשאר בעינו).

בשניים יש רעיון מוסרי ולא צריכה להיות סתירה בעולם הרעיונות

"הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו" לפי דבריך אחרי שצד אחד נדחה הרעיון שלו הופך ל'רעיון מוסרי' גרידא.

מה שמוביל את הפסיקה להלכה הוא מערכת הסברות והשיקולים השונה ביחס למציאות והכרעה בינהם. בית שמאי אינם דיברו על עניין מסורי גרידא אלא ממש באיך שהם הבנו את דבר ה' המתגלה במציאות - הלכה. ההלכה מורכבת מהרעיונות המוסריים איך אין זה הצד השני בהחלט טען להכריע בצורה אחרות את הסברות/הרעיונות השונים. שניהם מדברים בדברי הלכה.

כמו כן ששני אחרונים מסבירים את הרמב"ם בצורה שונה יוצאות נפקא מינות שונות בניהם. הם לא מפרשים את הרמב"ם על דרך 'הרעיון המוסרי' בלבד, יש לפירושם השלכות הלכתיות.

כידוע שאחת הסיבות שהדיעות שנדחו מהלכה נשאר היא כדי לרמוז, בין השאר, לסודות התורה.

לגבי הרמב"ם - זה עדיין אותו עניין של שכחה, לא למדו דור אחרי דור מה הרמב"ם רצה לומר במפורש, לכן הבינו אחרת

אי אפשר להסתפק בסיבות מפנימיות התורה בלבד לכך שנשארו הדעות הנוגדות, צריך להסביר זאת קודם כל על דרך הפשט.

למדו את הרמב"ם דור אחרי דור, אך כל טקסט יכול להתפרש לכאן ולכאן. מאז שתורה שבע"פ נכתבה התרבו המחלוקות לאין ערוך. 

אך העקרון בביטוי שם אותו עקרון פה. התורה שבע"פ, ש"ס ופוסקים לא ניתנו רק למבינים בקבלה. לכל הסבר על פי דרך הסוד חייב להיות הסבר על פי דרך הפשט.

ובכן חוץ מהדיון הזה.

איך תסביר לי את הקושי הגמרא בחגיגה דף ג עמוד ב (המשך ישיר של הגמרא שהבאתי בהתחלה) - " 'בעלי אסופות' - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין - שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין"

מה כ"כ קשה לגמרא שהיא אומרת "שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה?"

התכוונתי שנסחפנו עם השעה אז זאת תשובה טובה

ננסה לענות אם נזכור מאוחר יותר

כל המחברים עד המהרש"א ועד בכלל, כתבו את חיבוריהם ברוח הקודש, ועד שפירושו של המהרש"א - הן חידושי ההלכות והן חידושי האגדות - נתקבלו בכל תפוצות ישראל, אך מכל מקום - אמר הרבי - צריך להבינם בשכל (שיחת הרבי מליובאוויטש ו תשרי תשד"מ)

--

כך ששורש השרשור הזה הוא בכלל בעיה אמונית..

דברי נבואה לא יכולים לסתור זה את זה. זה דבר בסיסי. אם אתה מתכוון ש'רוח הקודש' זאת מעין נבואה זה מכניס אותנו לבעיית הסתירות, לכן חייב להיות להן גוון אנושי כולשהו.

כמו כן מאז המרש"א המשיכה מסירת התורה, מה היחס במחלוקות שלאחריו?

בקיצור - איך אתה מסביר את המחלוקות על פירושים בסיס רוח הקודש?

אין לי עניין לסתור את דבריך רק אשמח שתחדד אותם.

אם זאת אכן בעיה אמונית - אנא תגאול אותנו מאותה בעיה ותרחיב בדברך כדי שיענו על שאלותינו ומצוקותינו.

ששורשם בדרגות  שאנחנו לא מבינים את  מהותם.

לדוגמא בית שמאי השורש שלהם מקו הגבורה בשונה מבית  הלל ששורשם מקו החסד והדעות  שלהם בהתאם.

בשורה התחתונה ההלכה למעשה משקללת את כל הדעות אם כהלכה בפועל אם לקולא כשצריך שסומכים על דעות אחרות.

נקודת המוצא שהפירושים האלו הם קדושים ודברי סופרים  חמורי מדברי תורה לא סתם

עצם העניין שההלכה מטרתה לשקלל את כל הסברות והשיקולים השונים כדי להעמיד את דבר ה' במציאות. אותו עניין מראה שיש פה 'צינור' אנושי ואף חשיבה אנושית בדברי תורה של פיה קובעים מה דבר ה' ביחס אלינו.

סליחה אם נשמע מדברי זלזול בדברי חכמים חס ושלום. 

ושוב, מהמרש"א נכתבו הרבה פירושים שלשיטתך כבר אינם ברוח הקודש, מה היחס בניהם?

אך לכל דבר צורך להיות שורש בפשט שמתיישב אף על לב היהודי הפשוט.

אך רוח הקודש זה מושג רחב מאוד. לכן אני מנסה לברר איתך מה ההשלכות לכך שדברי חכמים נאמרו ברוח הקודש לעניינו. 

ע"י המושג הזה לכאורה (עד שתברר לי את השלכותיו לעניינו) צמצמת את כל שאלותי עד תקופת המהרש"א. אני אשמח מאוד אם תגיד לי מה אתה חושב על הלימוד תורה שאחרי המהרש"א.

מי שמכוון לאמת זוכה ל70 פנים לתורה - לכוון לאמיתתה של תורה

מי שלא 'זוכה' לכוון לאחור.

ובכ"מ הכל ניתן למשה מסיני - כל הלכה וכל חידוש שמחדשים בתורה

שונים על מנת להסביר את התפיסה שלך אבל אתה לא עונה על השאלות שלי. 

גם אני יכול להציב עובדות כל הזמן, אבל זה לא דיון.

ואני עדיין מחכה על תשובה על לימוד תורה בימינו, אחרי תקופת המהרש"א.

(סליחה על סגנון הכתיבה ה'תקיף' אבל ככה קל לי יותר להתנסח)

מי שלא מגלים מוד מהר שזה שטויות

כך או כך - בשביל לגלות את זה צריך ללמוד את הפירושים בצורה אוביקטיבית

אם שני אנשים לומדים תורה לשמה וכל אחד מחדש חידוש שסותר אחד ואת השני. מה היחס בין שני הפירושים? האחד האמת והשני לא? (כמובן שלא כך, אם כן, אז...?)

יש המון מחלוקות, זה די שכיח.

זה לא חכמה לזרוק מונחים וכך אתה 'פותר' הכל.

מה הכוונה 'אלו ואלו' לדעתך? אם שני הצדדים סותרים איך 'אלו ואלו דברי א-להים חיים'??  

ולמה אתה נדחק להגיד שבדרך כלל באמת אין סתירה. אפשר פשוט להגיד שבדרך כלל במחלוקות יש סתירה ומדובר ב'אלו ואלו'.

חברים, בבקשה תקראו היטב ותגיבו לעניין. אני ממש אשמח כדי שהדיון התקדם, ואני לא אכתוב תגובות שרק מכניסות אתכם שוב פעם לשאלה (הכמעט יחידה) שאני שואל.

ובד"כ אפשר ליישב את הסתירות האלה גם ע"פ הפשט בלי להצטרך לשורשים רוחניים וכו'

ובית שמאי אמרו שצריך לעשות ב' זה סותר ולא יעזור לך שום 'שורש רוחני' כדי להגיד שזה לא סתירה.

מה שכן - במציאות זאת סתירות אך יש קו מקשר בין שניהם וכל אחד תופס 'בחינה' אחרת.

אך במציאות זאת סתירה, נקודה. אלו יכולות להיות מחלוקות בהלכות פשוטות כמו מה קודם קידוש היום או... וכו'

זה ממש לא סותר את זה שהם קיימו מחלוקות רבות עם בית הלל. הם עצמם לא דיברו על ימות המשיח. הם פסקו לזמנם, וע"פ מקורות בספרי הסוד נפסוק כמותם לעתיד לבוא. זה לא סותר את העובדה הפשוטה שיש מחלוקת. תשאל כל ילד בן 10 שלומד משניות.

אכן עסקו בצדדים שונים בתהליך מסירת תושב"ע, אך ישנם צדדים כיום ללומד הפשוט שעדיין לא יצא ספר שמסביר זאת בצורה שיטתית. כמו למשל הזכרת שלחכמים יש סמכות לחדש הלכות - מה פן הרעיוני בזה? עצם העובדה שהגדרים של מצוות דאורייתא נקבעים ע"פ השכל האנושי של חכמים זה דבר שדורש בירור.

או למשל מהיחס בין האחרונים לראשונים. האם המטרה שלנו זה ממש לקלוע ל'כונת המשורר', אם כן זה לא ממש אפשרי. וכן על הדרך.

בפרטים הטכנים עצמם של המסירה עסקו, פחות בצדדים הקיומיים הרלוונטים היום ללומד.

ראיתי את הנושא פה ושם אבל לא מישהו בן דורנו מתעסק עם זה בצורה שיטתית. 

התייחסויות שראיתי - ההקדמה לעין איה (שם הרב קוק שואל התחלה - "לפי המובן הפשוט נדמה שכל יסוד עבודה זו, עבודת הפרוש או הבאור בכללה, היא עבודה מסופקת. הספק כרוך בעקבה אם יבוא הדרוש למטרתו, אם יכון את האמת הנאמרת במאמר או בפסוק שהוא דורשו. אם נסתכל בערך כזה על כל עבודת העובדים על שדה התורה, יתחמץ לבבנו מאד איך יתכן לעבודה קדושה כזאת הלוקחת חלק בראש בהתעודדות רוח הקדושה, ביחוד לנו עם תורת ד' אתנו, שתהיה דבר המוטל בספק אם יכון הדורש את כונת המאמר טוב, ואם לאו, לשוא יגע חלילה.") הרב משה אביגדור עמיאל המידות לחקר ההלכה והרב שג"ר בספרו הלכה והסטוריה (הוא היחידי שעסק בזה בצורה שיטתית.)

אשמח אם למשהו יש עוד התייחסות של ת"ח לנושא להוסיף.

כמו כן במבחינה רעיונית הבאתי את אמרת חז"ל שהשוו את דברי תורה כנטיעה 'פרין ורבין'. כמו כן הטור פסק שזאת כוונת ברכת התורה "וחיי עולם עולם נטע בתוכנו" שדברי תורה פרין ורבין. זה המגמה הכללית. בהחלט מעניין אותי לחקור את הפרטים והמורכבות בנושא. 

אך השיח בנושא בדר"כ מאוד רדוד. לא מלמדים את זה, ויש לנושא הזה עוד מה להתפתח. עצם זה שאתה מצביע על ספר שאף לא מכיר זה כבר מעורר את העניין.

במונח 'כוונת המשורר' אני התייחסתי לאו דווקא לפרשנות התורה ע"פ 13 מידות אלא על היחס לפירושים בכלל (על הגמרא/ראשונים וכו') האם המטרה שלנו היא לגלות את 'כוונת המשורר' באופן בלי מעורער, מה שברור שלא שהוא גם לא אפשרי. לדוג' איך אני מתייחס מחלוקת של הגר"ח ורוגוצ'בר על הרמב"ם? אחד צודק השני טועה?

אני לא מפחד מיצירה אנושית אך זה דורש בירור. נכון, חכמים לא המציאו מצוות סוכה ותפילין, אך הם כן הדרשו את התורה והחליטו שאשה מתקדשת בכסף. לדון בפרטי ההלכות ולדרוש אותם זאת בהחלט 'פריוילגיה' שנתנה לחכמים וצריך לדון על טיבה ומהותה. חכמי הדורות לא המציאו את השבת אך קבעו את הגדרים על מלאכות שבת. בהחלט חכמים קובעים את גדרי המצוות דאורייתא.

העקרון שחשוב לי לומר הוא שאכפת לנו לדעת את דעת הגר"ח על הרמב"ם גם בגלל שאכפת לנו מה דעתו של הגר"ח עצמו בהיותו חלק מחכמי שלשלת המסירה. אך אם כך צריך בירור למה עניין להכניס את דבריו ברמב"ם. אולי אפשר להגיד שגם זאת דעתו הגר"ח ואולי הרמב"ם ועצם זה שאולי זאת דעת הרמב"ם כך יש תוספת כוח משמעותית לגר"ח. 

עצם זה שאנחנו לא יודעים מה הרמב"ם היה עונה על כך זאת סוג של טרגדיה שמובילה להרחבת התורה שבע"פ. בדומה לאותו משבר ותמורה אחרי הסתלקות הנבואה.

כמו שאתה רואהיש בי צורך לומר שכל השתשלות זאת לא קרתה ב'מקרה' בגלל ששכחנו את דברי הרמב"ם. נראה לי שחייב להיות צד מהותי.

הרמב"ם כותב במפורש שי"ג מידות הם כלי פרשנות שניתן לחכמים ועל ידם הם מוציאים את הגדרים של מצוות דאורייתא.

לפי מה שהבנתי אתה מחלק בין ל'קבלת חיזוק מי"ג מידות' לבין 'נלמד מי"ג מידות' או שאתה בעצם מתכוון לכך הי"ג מידות אינם מלמדות אלא מחזקות? 

אמת כי התורה נתנה וכל מצווה ממנה ניתן מהקב"ה בתורה שבכתב שהעביר למשה. אמנם עצם זה שחכמים לדורותם (גם בדורנו במידת מה) יכולים להגדיר מה במצווה ומה מחוץ לתורה דרוש בירור. יותר נכון השאלה מתחילה מכך שלמה הקב"ה לא נתן לנו גם את דקדוקי דיקוקים.

אפשר לענות כי יש 'שכל של תורה' שהקב"ה רוצה שנדע ונחשוב הכללים של התורה. יש מימד גם שאפשרות 'לפתח' את התורה ניתנה במשהו מיוחד שיש רק לעמ"י.

בין מצוות שנלמדות מי"ג מידות למצוות שמחוזקות מהם, אתה יכול להרחיב קצת?

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5202#:~:text=%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8%20%D7%A9%D7%90%D7%AA.-,%D7%9E%D7%9C%D7%9A%20%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%94,-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99

מה להשוות.

כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.

כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.

כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.

ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.

 שמואל ב ג א

לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.

כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".