למי שלומד אותם כמו שצריך. אלה לא חידושים והמצאות, אלא הסברים.

בדיוק כמו שספר מבוא למתמטיקה מבאר לך את תורת המספרים גם אם ידעת מספרים לפני כן.

זה לא אומר שהמבוא הוא המצאה או חידושים

שני שאלות לי אילך כדי לחדד את עמדתך ולהבין אותה. השאלה הראשונה היא העיקרית. השניה מהווה רק דוגמא לעקרון שאני מנסה להציג.

1. אם הפירושים הם הסברים-מקוריים-לא-ניתנים-לערעור ('כוונת המשורר') איך אתה מסביר לתופעת המחלוקת הפוקדת אותנו בתורה שבעל פה? אחד צדק ואחד טעה? איך אתה מסביר את 'אלו ואלו דברי א-להים חיים'? בין אם זה מחלוקת אמרואים/ראשונים/אחרונים?

לדוגמה על פירוש רש"י על התורה ישנם למעלה ממאה פירושים, מה היחס בין הפירושים הללו לשיטתך?

2. איך אתה מסביר שהרמב"ם שבעצמו כתב במפורש בהקדמה למשנה תורה על הלכות שהוא מביא "כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול--בלא קושיה ולא פירוק"  וספר זה הוא אחד ספרי הראשונים שיש עליהם המון קושיות ופירוקים בספרות האחרונים? כולל חידושים של ממש וגישות הפוכות בסברתו.

השאלות מנוסחת באופן תקיף (וסליחה על כך) אך אני אשמח מאוד שנחדד את הדברים מהצד שלך.

למשל בהרבה מדרשים סותרים אין בכלל סתירה, פשוט להבין שהכל קרה.

במקרים שאי אפשר ליישב, או מחלוקת הלכתית, זה כבר מוזכר בגמרא - יש גורם שנקרא שכחה.

לגבי רעיונות וורטים, נאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים".

לגבי העניין השני, הרמב"ם התכוון שתהיה הכרעה בדינים. וזה קרה. זה שאנשים לא הסכימו איתו על הכרעות, זה לגיטימי. לא מדובר בפשט המצוות מהתורה, עליהן נדיר שיש מחלוקת שנובעת מהסיבה הנ"ל.

לא ראיתי תקיפות בשאלות, נראה לי בסדר גמור

 הגמרא בעירובין דף יג עמוד ב מביאה את המושג 'אלו ואלו דברי א-להים חיים' בהקשר של מחלוקות בית הלל ובית שמאי שהיו בהלכות, ולא בוורטים - "אמר ר' אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית-שמאי ובית-הלל: הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כבית-הלל."

מפרשי הרמב"ם השונים אינם חולקים עליו, אלא מפרשים את העקרונות הלכתיים המובילים אותו/איך הרמב"ם פירש את הגמרא, כל אחד בדרך שונה.

לפי מה שאני מבין בדריך כל המחלוקות קרו משכחה במשך הדורות. אינני מטיל ספק כי אכן היתה שכחת תורה במשך הדורות כפי שחז"ל מעידים במקומות שונים בש"ס, אך לא נראה לי שכל המחלוקות הינם פרי של שכחה. משני סיבות -

פשטי הגמראות (כמו 'אלו ואלו דברי א-להים חיים' ודומיו)

מבחינה קיומית זההופך את הלימוד תורה שלנו לדבר שכולו מוטל בספק. ונראה כאילו הקב"ה וחז"ל שסייעו לו לא הצליחו לשמר את התורה והיא פשוט 'נזלה' להם מהידיים. 

בדברים שהם דברי מוסר, מחשבה.

בראשונים יש מקום לשכחה, כי רק אחד כביכול יכול להתקיים (והרעיון המוסרי של השאר נשאר בעינו).

בשניים יש רעיון מוסרי ולא צריכה להיות סתירה בעולם הרעיונות

"הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו" לפי דבריך אחרי שצד אחד נדחה הרעיון שלו הופך ל'רעיון מוסרי' גרידא.

מה שמוביל את הפסיקה להלכה הוא מערכת הסברות והשיקולים השונה ביחס למציאות והכרעה בינהם. בית שמאי אינם דיברו על עניין מסורי גרידא אלא ממש באיך שהם הבנו את דבר ה' המתגלה במציאות - הלכה. ההלכה מורכבת מהרעיונות המוסריים איך אין זה הצד השני בהחלט טען להכריע בצורה אחרות את הסברות/הרעיונות השונים. שניהם מדברים בדברי הלכה.

כמו כן ששני אחרונים מסבירים את הרמב"ם בצורה שונה יוצאות נפקא מינות שונות בניהם. הם לא מפרשים את הרמב"ם על דרך 'הרעיון המוסרי' בלבד, יש לפירושם השלכות הלכתיות.

כידוע שאחת הסיבות שהדיעות שנדחו מהלכה נשאר היא כדי לרמוז, בין השאר, לסודות התורה.

לגבי הרמב"ם - זה עדיין אותו עניין של שכחה, לא למדו דור אחרי דור מה הרמב"ם רצה לומר במפורש, לכן הבינו אחרת

אי אפשר להסתפק בסיבות מפנימיות התורה בלבד לכך שנשארו הדעות הנוגדות, צריך להסביר זאת קודם כל על דרך הפשט.

למדו את הרמב"ם דור אחרי דור, אך כל טקסט יכול להתפרש לכאן ולכאן. מאז שתורה שבע"פ נכתבה התרבו המחלוקות לאין ערוך. 

אך העקרון בביטוי שם אותו עקרון פה. התורה שבע"פ, ש"ס ופוסקים לא ניתנו רק למבינים בקבלה. לכל הסבר על פי דרך הסוד חייב להיות הסבר על פי דרך הפשט.

ובכן חוץ מהדיון הזה.

איך תסביר לי את הקושי הגמרא בחגיגה דף ג עמוד ב (המשך ישיר של הגמרא שהבאתי בהתחלה) - " 'בעלי אסופות' - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין - שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין"

מה כ"כ קשה לגמרא שהיא אומרת "שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה?"

התכוונתי שנסחפנו עם השעה אז זאת תשובה טובה

ננסה לענות אם נזכור מאוחר יותר

כל המחברים עד המהרש"א ועד בכלל, כתבו את חיבוריהם ברוח הקודש, ועד שפירושו של המהרש"א - הן חידושי ההלכות והן חידושי האגדות - נתקבלו בכל תפוצות ישראל, אך מכל מקום - אמר הרבי - צריך להבינם בשכל (שיחת הרבי מליובאוויטש ו תשרי תשד"מ)

--

כך ששורש השרשור הזה הוא בכלל בעיה אמונית..

דברי נבואה לא יכולים לסתור זה את זה. זה דבר בסיסי. אם אתה מתכוון ש'רוח הקודש' זאת מעין נבואה זה מכניס אותנו לבעיית הסתירות, לכן חייב להיות להן גוון אנושי כולשהו.

כמו כן מאז המרש"א המשיכה מסירת התורה, מה היחס במחלוקות שלאחריו?

בקיצור - איך אתה מסביר את המחלוקות על פירושים בסיס רוח הקודש?

אין לי עניין לסתור את דבריך רק אשמח שתחדד אותם.

אם זאת אכן בעיה אמונית - אנא תגאול אותנו מאותה בעיה ותרחיב בדברך כדי שיענו על שאלותינו ומצוקותינו.

ששורשם בדרגות  שאנחנו לא מבינים את  מהותם.

לדוגמא בית שמאי השורש שלהם מקו הגבורה בשונה מבית  הלל ששורשם מקו החסד והדעות  שלהם בהתאם.

בשורה התחתונה ההלכה למעשה משקללת את כל הדעות אם כהלכה בפועל אם לקולא כשצריך שסומכים על דעות אחרות.

נקודת המוצא שהפירושים האלו הם קדושים ודברי סופרים  חמורי מדברי תורה לא סתם

עצם העניין שההלכה מטרתה לשקלל את כל הסברות והשיקולים השונים כדי להעמיד את דבר ה' במציאות. אותו עניין מראה שיש פה 'צינור' אנושי ואף חשיבה אנושית בדברי תורה של פיה קובעים מה דבר ה' ביחס אלינו.

סליחה אם נשמע מדברי זלזול בדברי חכמים חס ושלום. 

ושוב, מהמרש"א נכתבו הרבה פירושים שלשיטתך כבר אינם ברוח הקודש, מה היחס בניהם?

אך לכל דבר צורך להיות שורש בפשט שמתיישב אף על לב היהודי הפשוט.

אך רוח הקודש זה מושג רחב מאוד. לכן אני מנסה לברר איתך מה ההשלכות לכך שדברי חכמים נאמרו ברוח הקודש לעניינו. 

ע"י המושג הזה לכאורה (עד שתברר לי את השלכותיו לעניינו) צמצמת את כל שאלותי עד תקופת המהרש"א. אני אשמח מאוד אם תגיד לי מה אתה חושב על הלימוד תורה שאחרי המהרש"א.

מי שמכוון לאמת זוכה ל70 פנים לתורה - לכוון לאמיתתה של תורה

מי שלא 'זוכה' לכוון לאחור.

ובכ"מ הכל ניתן למשה מסיני - כל הלכה וכל חידוש שמחדשים בתורה

שונים על מנת להסביר את התפיסה שלך אבל אתה לא עונה על השאלות שלי. 

גם אני יכול להציב עובדות כל הזמן, אבל זה לא דיון.

ואני עדיין מחכה על תשובה על לימוד תורה בימינו, אחרי תקופת המהרש"א.

(סליחה על סגנון הכתיבה ה'תקיף' אבל ככה קל לי יותר להתנסח)

מי שלא מגלים מוד מהר שזה שטויות

כך או כך - בשביל לגלות את זה צריך ללמוד את הפירושים בצורה אוביקטיבית

אם שני אנשים לומדים תורה לשמה וכל אחד מחדש חידוש שסותר אחד ואת השני. מה היחס בין שני הפירושים? האחד האמת והשני לא? (כמובן שלא כך, אם כן, אז...?)

יש המון מחלוקות, זה די שכיח.

זה לא חכמה לזרוק מונחים וכך אתה 'פותר' הכל.

מה הכוונה 'אלו ואלו' לדעתך? אם שני הצדדים סותרים איך 'אלו ואלו דברי א-להים חיים'??  

ולמה אתה נדחק להגיד שבדרך כלל באמת אין סתירה. אפשר פשוט להגיד שבדרך כלל במחלוקות יש סתירה ומדובר ב'אלו ואלו'.

חברים, בבקשה תקראו היטב ותגיבו לעניין. אני ממש אשמח כדי שהדיון התקדם, ואני לא אכתוב תגובות שרק מכניסות אתכם שוב פעם לשאלה (הכמעט יחידה) שאני שואל.

ובד"כ אפשר ליישב את הסתירות האלה גם ע"פ הפשט בלי להצטרך לשורשים רוחניים וכו'

ובית שמאי אמרו שצריך לעשות ב' זה סותר ולא יעזור לך שום 'שורש רוחני' כדי להגיד שזה לא סתירה.

מה שכן - במציאות זאת סתירות אך יש קו מקשר בין שניהם וכל אחד תופס 'בחינה' אחרת.

אך במציאות זאת סתירה, נקודה. אלו יכולות להיות מחלוקות בהלכות פשוטות כמו מה קודם קידוש היום או... וכו'

זה ממש לא סותר את זה שהם קיימו מחלוקות רבות עם בית הלל. הם עצמם לא דיברו על ימות המשיח. הם פסקו לזמנם, וע"פ מקורות בספרי הסוד נפסוק כמותם לעתיד לבוא. זה לא סותר את העובדה הפשוטה שיש מחלוקת. תשאל כל ילד בן 10 שלומד משניות.

אכן עסקו בצדדים שונים בתהליך מסירת תושב"ע, אך ישנם צדדים כיום ללומד הפשוט שעדיין לא יצא ספר שמסביר זאת בצורה שיטתית. כמו למשל הזכרת שלחכמים יש סמכות לחדש הלכות - מה פן הרעיוני בזה? עצם העובדה שהגדרים של מצוות דאורייתא נקבעים ע"פ השכל האנושי של חכמים זה דבר שדורש בירור.

או למשל מהיחס בין האחרונים לראשונים. האם המטרה שלנו זה ממש לקלוע ל'כונת המשורר', אם כן זה לא ממש אפשרי. וכן על הדרך.

בפרטים הטכנים עצמם של המסירה עסקו, פחות בצדדים הקיומיים הרלוונטים היום ללומד.

ראיתי את הנושא פה ושם אבל לא מישהו בן דורנו מתעסק עם זה בצורה שיטתית. 

התייחסויות שראיתי - ההקדמה לעין איה (שם הרב קוק שואל התחלה - "לפי המובן הפשוט נדמה שכל יסוד עבודה זו, עבודת הפרוש או הבאור בכללה, היא עבודה מסופקת. הספק כרוך בעקבה אם יבוא הדרוש למטרתו, אם יכון את האמת הנאמרת במאמר או בפסוק שהוא דורשו. אם נסתכל בערך כזה על כל עבודת העובדים על שדה התורה, יתחמץ לבבנו מאד איך יתכן לעבודה קדושה כזאת הלוקחת חלק בראש בהתעודדות רוח הקדושה, ביחוד לנו עם תורת ד' אתנו, שתהיה דבר המוטל בספק אם יכון הדורש את כונת המאמר טוב, ואם לאו, לשוא יגע חלילה.") הרב משה אביגדור עמיאל המידות לחקר ההלכה והרב שג"ר בספרו הלכה והסטוריה (הוא היחידי שעסק בזה בצורה שיטתית.)

אשמח אם למשהו יש עוד התייחסות של ת"ח לנושא להוסיף.

כמו כן במבחינה רעיונית הבאתי את אמרת חז"ל שהשוו את דברי תורה כנטיעה 'פרין ורבין'. כמו כן הטור פסק שזאת כוונת ברכת התורה "וחיי עולם עולם נטע בתוכנו" שדברי תורה פרין ורבין. זה המגמה הכללית. בהחלט מעניין אותי לחקור את הפרטים והמורכבות בנושא. 

אך השיח בנושא בדר"כ מאוד רדוד. לא מלמדים את זה, ויש לנושא הזה עוד מה להתפתח. עצם זה שאתה מצביע על ספר שאף לא מכיר זה כבר מעורר את העניין.

במונח 'כוונת המשורר' אני התייחסתי לאו דווקא לפרשנות התורה ע"פ 13 מידות אלא על היחס לפירושים בכלל (על הגמרא/ראשונים וכו') האם המטרה שלנו היא לגלות את 'כוונת המשורר' באופן בלי מעורער, מה שברור שלא שהוא גם לא אפשרי. לדוג' איך אני מתייחס מחלוקת של הגר"ח ורוגוצ'בר על הרמב"ם? אחד צודק השני טועה?

אני לא מפחד מיצירה אנושית אך זה דורש בירור. נכון, חכמים לא המציאו מצוות סוכה ותפילין, אך הם כן הדרשו את התורה והחליטו שאשה מתקדשת בכסף. לדון בפרטי ההלכות ולדרוש אותם זאת בהחלט 'פריוילגיה' שנתנה לחכמים וצריך לדון על טיבה ומהותה. חכמי הדורות לא המציאו את השבת אך קבעו את הגדרים על מלאכות שבת. בהחלט חכמים קובעים את גדרי המצוות דאורייתא.

העקרון שחשוב לי לומר הוא שאכפת לנו לדעת את דעת הגר"ח על הרמב"ם גם בגלל שאכפת לנו מה דעתו של הגר"ח עצמו בהיותו חלק מחכמי שלשלת המסירה. אך אם כך צריך בירור למה עניין להכניס את דבריו ברמב"ם. אולי אפשר להגיד שגם זאת דעתו הגר"ח ואולי הרמב"ם ועצם זה שאולי זאת דעת הרמב"ם כך יש תוספת כוח משמעותית לגר"ח. 

עצם זה שאנחנו לא יודעים מה הרמב"ם היה עונה על כך זאת סוג של טרגדיה שמובילה להרחבת התורה שבע"פ. בדומה לאותו משבר ותמורה אחרי הסתלקות הנבואה.

כמו שאתה רואהיש בי צורך לומר שכל השתשלות זאת לא קרתה ב'מקרה' בגלל ששכחנו את דברי הרמב"ם. נראה לי שחייב להיות צד מהותי.

הרמב"ם כותב במפורש שי"ג מידות הם כלי פרשנות שניתן לחכמים ועל ידם הם מוציאים את הגדרים של מצוות דאורייתא.

לפי מה שהבנתי אתה מחלק בין ל'קבלת חיזוק מי"ג מידות' לבין 'נלמד מי"ג מידות' או שאתה בעצם מתכוון לכך הי"ג מידות אינם מלמדות אלא מחזקות? 

אמת כי התורה נתנה וכל מצווה ממנה ניתן מהקב"ה בתורה שבכתב שהעביר למשה. אמנם עצם זה שחכמים לדורותם (גם בדורנו במידת מה) יכולים להגדיר מה במצווה ומה מחוץ לתורה דרוש בירור. יותר נכון השאלה מתחילה מכך שלמה הקב"ה לא נתן לנו גם את דקדוקי דיקוקים.

אפשר לענות כי יש 'שכל של תורה' שהקב"ה רוצה שנדע ונחשוב הכללים של התורה. יש מימד גם שאפשרות 'לפתח' את התורה ניתנה במשהו מיוחד שיש רק לעמ"י.

בין מצוות שנלמדות מי"ג מידות למצוות שמחוזקות מהם, אתה יכול להרחיב קצת?

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה