זמן הסעודה לבין אחרי ברכת המזון במדרגה הרוחנית שמתגלה.

לא עיינתי בסוגיה אז אני לא יודע לתת את בזה טעם

רק שהעיקר זה הסעודה של היום שתתחיל לפני חצות היום.

נ.ב, יש לך מקור בהלכה שאומר אחרת? אני מכיר את החילוק רק ע"פ פנימיות

ורק משך הסעודה עצמה הם בכלל מצוות שמחה?

נכון שהחיוב ההלכתי הוא בסעודה ואין חיוב קונקרטי על שמחה כי אלו דברים שבלב, אבל זה לא הופך את הסעודה ל'שמחה' (על אף שנאמר 'אין שמחה אלא בבשר ויין' ובפסוק 'יין ישמח לבב אנוש' - אלו דרכים להגעה לשמחה ולא השמחה עצמה) או את השמחה לסעודה. 

ולגבי הזמן, לכאורה זמן מצוות היום הוא כל היום, וכן לגבי זמני הסעודה והשמחה - "ימי משתה ושמחה". לא כן?

ולגבי השאלה הסמויה האם סעודת פורים היא דווקא בלחם, לענ''ד (מלשון הרמב''ם ומזה שמשלוח מנות הוא בשני תבשילים) נראה שבניגוד לסעודות שבת ויו''ט לא. קביעת הסעודה הוא על היין (לכן נקרא 'משתה') ולא על הפת כבשבת ויו''ט ולכן אין חיוב בלחם.

א. לדעת מאירי, ראבי"ה, ה'מטה משה', השל"ה, מהרש"ל, ערוך השולחן ומור וקציעה (סימן תרצ"ה)

חובה לאכול פת, כמו ביו"ט שמצווה לשמוח וצריך לאכול בסעודות פת.

וכן משמע מהרא"ש (ברכות פרק ז, סוף סימן כג)

שכתב בשם רבנו יהודה ש”חייב אדם לאכול פת ביו”ט משום שמחה … ועיקר אכילה הוא לחם”.

ב. להרמב"ם, תה"ד, ברכי יוסף ומ"א תרצה, ט,

אין חובה לאכול פת. והחיוב לאכול פת ביו"ט אינו מצד חיוב השמחה אלא מצד כבוד יו"ט.

ג. לדעת המהרש”ל (סימן מח, בשם הרב יעקב פולאק, שגרס כן בדברי המרדכי שבת פ”ב, סימן רעח)

כיוון שחייב אדם לאכול פת בסעודת פורים, אם שכח לומר “על הניסים” בברכת המזון חוזר לברך שוב,

ואף אם כבר אכל פת, כשאוכל שוב את סעודת הפורים - חוזר מחמת חובת אכילת פת.
 

ד. כתב המג"א שהרי גם התפילה חובה היא, ולמרות זאת מי ששכח לומר “על הניסים” אינו חוזר,

ולמה תהיה עדיפה ברכת המזון מחובת התפילה?
בנוסף, העיר שמי שכבר אכל פת בשחרית, בוודאי לא יחזור, שכן כבר קיים את חובתו.

ה. במ"ב (יב) כתב, שבכל מקרה אינו חוזר שספק ברכות להקל וכ"כ ערוה"ש.

ההפך, זה רק מוכיח שהרגש חייב להיות נשלט ע"י השכל.

הנה, התורה ציוותה על שמחה שבלב, אע"פ "שקשה"...

את מדברת על בכי של תענוג, שזה דבר שמשמח.

אפשר להכריח, התורה הכריחה בכמה וכמה מקומות. למי אכפת שזה קשה? הרבה דברים קשים.

אני אפרוש מהדיון

ומה הקשר בין בכי, שהוא פעולה פיזית, לבין עצבות שהיא רגש?

לא יודע אם בפורים יש איסור כזה, יש חיוב להיות שמח

ולומדים משם לשאר החגים.

בשבת זה כאן עם המקור

בכי בשבת | שאל את הרב

http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=25723

כלומר רק בכי שמפיג את העצב מותר, שזה בכי של עונג, אבל בכי של עצב אסור.

משמע? אסור להיות עצוב, הבכי הוא תוצר לוואי שלו. ואם זה בכי של שמחה אין בכך בעיה.

האם בשבת נענשים על דברים שבלב? לא נראה לי כשזה לא מגיע לידי מעשה. אבל בחג כתוב "אך שמח", וכך שמעתי מרבותי דיוק (לאו דווקא להלכה) שאסור להיות עצוב גם בלב.

וחייבים בשניהם, השאלה אם הם אותו הדבר? לא נראה לי.

ואם הם באים באותו הזמן? לא מחייב.

ברור שלמסקנה הרוב סוברים כמו שאתה כותב וככה גם פותח השרשור (@אניוהוא) סוברים, אבל הוא דן כאן בדעות שאומרות אחרת

הוא חילק מלכתחילה בין שניהם.

אתה רוצה לומד שדעתם תקפה בגלל שלא בהכרח הם תלויים אחד בשני?

אע"פ זה לא מחייב שהם לא תלויים, בפורים עצמו

לגבי הרגשות, בוודאי שאדם בוגר חייב שרגשותיו יהיו בידיו (גם אם לעיתים הם יעלו על גדותיהם).

זה העניין של בגרות (מוחין דגדלות לעומת מוחין דקטנות).

מסתבר לי שמצוות השמחה מחייבת יין רק למי ששמח בזה, כמו בחגים.

אבל מצוות המשתה, שהיא דבר נפרד, בה חייב כל אדם גם אם הוא לא נהנה מהיין.

בגרסא

וכן הש"ע פסק זאת להלכה ואע"פ שהוא הביא בב"י קצת אחרת.

כמובן מי שמתנהג בצורה לא טובה ועושה עבירות וכו' שיישתה קצת יותר מלימודו וזהו

זה לא לשתות רק קצת, שהרי כתוב "ישתכר וירדם" (בערך)

כשניסינו להבין בע"פ איך הפוסקים האחרים הבינו מזה שזה לא להשתכר

אני אתפלפל על זה עם החבר ההוא, נראה מה הוא יגיד

ישר כח על הבקיאות בדברי הרמב"ם

מעניין לעיין בזה פעם, תודה על המראי מקומות

א. מי שסובר שכל היום חייב בשמחה יכול לחייב בלחם ויכול שלא, לטענתי אין קשר בין הדברים כי שמחה ומשתה הם שני דברים שונים.

ב. גם אם כורכים בין שניהם ואומרים שהסעודה היא ה'שמחה' זה לא נכון, כי הוא יכול לומר שמצוות שמחה היא כל היום אלא שמקיימים אותה רק בזמן סעודה על הלחם ולכן כל היום כשר לסעודה.

אולי אם משתכרים... אולי

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום