זה היה הניסוח (המשפט המלא: "אין ללמוד איתו בחברותא, כי לימוד תורה הוא יסוד להשקפה נכונה, והרי משהו השתבש אצלו").

ובכן, נראה שלדעתו אכן משהו השתבש אצלם (הרי אם אצל תלמידיהם שסומכים עליהם השתבש משהו לדעתו כל שכן שאצלם).

זה נראה שכתבת את זה על הרב אבינר... לא יודע אם בכוונה

קל וחומר לא לעשות את זה.

אני לא מסכים עם הרב אבינר על הרבה דברים, אבל קיבלתי על עצמי להזהר בדברים שלי כלפי תלמידי חכמים אמיתיים

תקרא מה שכתבתי כי אתה מגיב לא לעניין.

מה נסגר?

"משהו השתבש אצלו, זה היה הניסוח (המשפט המלא: "אין ללמוד איתו בחברותא, כי לימוד תורה הוא יסוד להשקפה נכונה, והרי משהו השתבש אצלו")"

מה לא ברור לך פה?

הטון פה בשרשור נראה בעייתי.

אני מקווה שלא הגבת בצורה לא ישירה לשאלה של הפותח בכוונה לרמוז דבר כזה

כך נראה - בית המדרש

נראה לי שאתה לא קראת...

חברותא עם הנכנס להר הבית
הרב שלמה אבינר
[רשם: הרב מרדכי ציון]

שאלה: שמעתי שהרב אמר שאסור ללמוד חברותא עם מי שעולה להר הבית.  למה?
 

תשובה: קודם כל, הוא לא "עולה" להר הבית, אלא הוא חוטא.  לגבי עצם הנושא, נראה שיש בו חידוש, אבל באמת אין בו שום חידוש. המחשבה  שיש חידוש, טועה בכשל ההרכבה: הוא אינו יודע שאם א' נכון, ב' נכון, אז  גם ג' המורכב משניהם הוא נכון.  בנדון דידן, שתי ההנחות הן: א. כניסה להר הבית היא שיבוש וחטא חמור מאוד, ולא איזה קלקול קטן צדדי.  ב. אי אפשר ללמוד תורה בחברותא עם אדם שיש בו שיבוש חמור.  אם זה אם זה מחלוקת לשם שמים או לא, לא מעלה ולא מוריד, כי גם שיבוש לשם שמים הוא שיבוש.  ומה שיש כמה תלמידי חכמים שמתירים, זה לא קשור לנושא, כי גם תלמיד חכם שאומר דבר משובש, זה עדיין דבר משובש.     אדרבה, אצל תלמיד חכם זה חמור יותר בגלל השפעתו.  
לכן, אנחנו רק מדברים בשתי ההנחות:
ההנחה הראשונה: זה שיבוש חמור מאוד.  התרגלנו ולא מזדעזעים.  אבל די לנו בשתי שורות של מרן הרב קוק: "פגיעה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים" (אגרות הראיה ב רפה).
כאשר הברון מרוטשילד נכנס להר הבית בתוך אפיריון שגויים נשאו אותו, בחושבו שתחבולה זו מותרת, חכמי ירושלים החרימו אותו.  היו לו זכויות אדירות, אבל הוא נכנס להר הבית, וכל הישובים שבנה  לא כיפרו על זה.  אפילו נפסיד את כל הכסף, נחרים אותו.  הוא אמר: הוא טעה בשוגג, וביקש סליחה.  אז נגמר העניין.
יש מי שטועה מתוך חרדת קודש, רצון להתקרב לד', אבל זה לא מזיק פחות.  דוגמה: נדב ואביהו הקריבו אש זרה  מתוך צימאון עצום של דביקות ד', הם היו קדושים גדולים, אבל ד' לא ציווה, לכן באה אש מן השמים, שרפה אותם (עיין רש"י ויקרא י ג, שהם היו גדולים יותר ממשה ואהרן).  הם טעו לא מתוך שפלות אלא מתוך עילאות, אבל זה לא מזיק פחות.  הכוזרי נותן משל לכסיל המחלק תרופות ואנשים מתים מהן.  היה לו כוונות טובות, אבל הוא עדיין הרג אנשים.
הג"ר שלמה זלמן אוירבך שאל אדם שהיה מקורב אליו אם הוא נכנס להר הבית, וכשענה שלא, אמר לו שאם היה עולה, לא היה מדבר איתו.  ואמר הג"ר צבי טאו: אם חבר כנסת נכנס להר הבית,  איני תומך במפלגה. 
פגימה קטנה שם בתוך הקודש פנימה היא כמו אלף חטאים במקום אחר, אפילו אם האדם עושה כן מתוך צימאוןלדביקות בד'.
ההנחה השניה: אי אפשר ללמוד עם כל אחד, מכל אחד ולכל אחד.  הוא הדין רב שאינו הגון (מועד קטן יז א), או ללמד  לתלמיד שאינו הגון.  מה שרבי מאיר למד מאלישע בן אבויה היה דבר חריג (חגיגה טו, ב).  נכון ש"קבל אמת ממי שאמרה" (הקדמת הרמב"ם לשמונה פרקים), אבל לא נמנה אותו לר"מ בישיבה.
גם "חברותא", זה  אותו עקרון.  אדם לא יכול ללמוד תורה עם חברותא שאינו הגון.  והוא יכול ללכת צבא איתו, לבנותאת הארץ, עוד הרבה מצוות, אבל אין ללמוד תורה איתו, כי הדברים הלא הגונים שבו מחלחלים בלימוד, באופן מודעולא מודע.  אם זה מודע, זה קל יותר, כי מתווכחים על זה, אבל אם זה לא מודע, זה יותר בעיה.
כך כותב רבי צדוק הכהן, שבוודאי אפשר להיות חבר של אדם שאינו הגון, וגם לקיים מצוות איתו, אבל אין ללמוד איתו בחברותא, כי לימוד תורה הוא יסוד להשקפה הנכונה, והרי משהו השתבש אצלו (פרי צדיק, סוף ויקרא, סוף מאמר "עמלה של תורה").  
מרן הרב קוק מסביר שמי שלא מבין את זה, אינו מבין כח השכל.  החושב שיוכל ללמוד דברים לא הגונים ולא יקרה לו כלום, מזלזל בשכל.  הוא לא מבין איך השכל חודר בתוך האדם ומהפך את כל אישיותו, גם לטובה גם לרעה (גנזי הראיה - חנוכה).
לכן אדם לא יכול ללמוד  עם חברותא עם השקפה משובשת.  יש טועה לתתא (למטה) - עבירות, ויש טועה לעילא (למעלה) - הטועה מתוך רצון עליון.
סיכום: א. כניסה להר הבית היא שיבוש וחטא חמור מאוד.  ב. אי אפשר ללמוד תורה עם אדם שמשהו השתבש אצלו.

(התקבל בוואצאפ)

לגבי התחימה של הר הבית, זה לא איזה ישות. זה הורדוס בזמנו כשהיו חכמים והכל עד כמה שאני זוכר.

מהורדוס

אני יודע בוודאות שהורדוס היחיד שהתעסק בטופוגרפיה של הר הבית.

יש לך מקורות אחרים? שתף... ותלמד לעשות compartmentalization לרגשות שלך, זה מוזר בגיל כזה.

טופוגרפית

אחרי עריכה: הבנתי למה התכוונת...

אני חושב שכאן צצה חלק מהבעיה, שיוסף בן מתתיהו הוא לא סמכות עם משקל הלכתי.

למרות שמההמשך זה לא ברור

הרב אבינר מסכים עם הרבנים שאסרו עליו לפסוק בדינה שהם יכולים להחליט ככה.

ומאידך הוא הולך לפי רבנים אחרים שהתירו לו (יש פה בעיה הלכתית של בית דין מול סתם פסק, אבל זה לא המקום לדון בזה).

הוא עושה בדיוק את מה שהם עשו והוא לא יצא נגדם כשהם יצאו נגדו... נראה לי שזה מתיישב בסדר

זה תלוי במחלוקת לגבי ת"ח שסרח האם דנים את כל מה שכתבת כשגויים בגלל שהיה לו איזה רשעות נסתרת או שמתייחסים אליו כאל שני אנשים שונים ומקווים שישוב בתשובה.

יש דעות שאומרות (לא זוכר מי, אפשר לעניין בסוגיא של אם דומה למלאך ה' וכו') שהדברים שכתב בעבר היו בסדר, ועל זה סמך רבי מאיר (אם כי הוא לקח את זה למקום יותר קשה)

אני חושש לירא"ש של החבר'ה פה.

יותר ממה שזה מעיד על הרב אבינר, זה מעיד עליכם.

לתלמיד חכם מותר לחלוק על בני הפלוגתא שלו, גם בחריפות. ראינו את זה במשך כל הדורות.

בישיבה שלי היו נוהגים להגיד, ואני מלהג: "תלמידי חכמים יכולים לחלוק אחד על השני. הם בוודאי יגיעו לגן עדן. כל התלמידים שלהם ודאי יגיעו לגהנום".

סביר מאוד להניח שאני חולק על הרב אבינר בהרבה יותר נקודות ממה שאתם חולקים. לא הייתי מתבטא ככה בעשור האחרון.

לא זוכר מי הראשון שאמר, אבל זאת אמרה מפורסמת.

זה נאמר אצלנו הרבה בישיבה כי הייתה איזו מחלוקת ציבורית בזמנו. לא זוכר באיזה נושא.

זה שיש מחלוקת בין רבנים גדולים זאת עובדה,

הרב אבינר רואה מציאות אחרת?

מחלוקות תמיד היו, אבל לומר על מי שעולה לרב הבית, שזה כולל גם רבנים גדולים,

"משהו השתבש אצלו"- לזה אנחנו לא רגילים.

אבל הוא כן אומר שמשהו השתבש אצלם, ואם יש חלופה אחרת אז גם לא ללמוד בספרים שלהם.

וברור לנו ששני הצדדים קדושים וצדיקים.

מי שלא ינקה מדינה של גהנום זה מי שמכניס את האף שלו בין הענקים האלה...

אני לא מכניס את הראש,

אבל כשמישהו כותב שזאת לא מחלוקת לגיטימית האם מותר לעלות להר הבית,

אני רואה צורך להעיר.

הדרך היחידה שאפשר להגיב לתלמיד חכם, פוסק, היא בצורה תורנית.

יש לך ראיות הלכתיות ותורניות לצד השני? מעולה. יש לך ביקורת אישית על הת"ח/רב? זה בוודאי לא שייך ועבירה חמורה.

אנחנו לא הרב אבינר ולא בליגה שלו. החשיבות העצמית בדור שלנו היא צרה קשה מאוד, הפכנו את עצמנו לברי פלוגתא לכל אחד ואפילו לא רק בדיון תורני ראוי.

למען האמת אני ממש מתפלא שיש כזאת טינה סמויה כלפי הרב אבינר בציבור שלנו. על שום מה?

הרב רחוק מאוד מההשקפות שלי, אבל את צורת ההתבטאות הזאת נטשתי בתחילת שנות ה20.

עדיין לא מאוחר לעשות תשובה.

לא יודע אם הרב אבינר חושב כך, אבל הניק פה כתב שזאת מח' לא לגיטימית.

המחלוקות סביב הרב אבינר כבר ישנות ואין עניין לפתוח פה הכל.

איך הבנתי את זה הפוך האמת שמההיכרות איתך התפלאתי, מחילה.

בכל אופן אני חושב שהמחלוקות הישנות האלה לא באמת ישנות לפי הרמיזות פה בשרשור

והמטרה שם הייתה כדי להסדיר את המקומות שאין בהם בעיה לעלות.

ומי שחושש היום לעליה חושש להחטאת הרבים.

לא חושב שיש מי שחולק לגבי הקדושה של ההר כיום (דחו מהלכה את דעת מי שאומר שאין [הראב"ד] עד כמה שאני יודע).

ולא חושב שיש מי שסובר שאין מקומות שהם לא ממש נחשבים חלק מהר הבית.

יש מחלוקת לגבי האם המקומות האלה נכונים ומדוייקים, ולגבי ההשלכות של העליה לגבי מי שלא מקפיד על טבילה ויודע את המקומות וכו'. ככה אני מכיר את הסוגיה

אני חושב שזה חוזר על עצמו כמה פעמים ב"אביהם".

יש פה ציטוט של הרב אליהו (נראה לי משו"ת הרב הראשי)

בנו ותלמידיו של הרב מרדכי אליהו: "הוא התנגד לעליה להר הבית" | כיפה

הנה הצילום של המכתב המקורי (ראיתי בפורום אוצר החכמה)

שאסור לעלות. מאז הרב שמואל חזר בו, לא יודע למה*...

אבל לא הבנתי למה הגבת לי? אני לא טוען שהרב אליהו אמר שמותר לעלות, פשוט הסברתי שהוא היוזם של הרעיון של בית הכנסת בהר

* פעם הוא אמר שהטעם להתיר זה משום מצוות כיבוש אם אני זוכר נכון, יכול להיות שהשיקולים של מצוות כיבוש השתנו. לא בקיא במצוות כיבוש הארץ

לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי.

מועד קטן י"ו  ע"א- ע"ב

פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק מאי דרש (שיר השירים ז, ב) חמוקי ירכיך כמו חלאים מה ירך בסתר

אף דברי תורה בסתר יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק לרב ולרבה בר בר חנה שמע ר' איקפד אתא ר' חייא לאיתחזויי ליה א"ל עייא מי קורא לך בחוץ ידע דנקט מילתא בדעתיה נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין ביום תלתין שלח ליה תא הדר שלח ליה דלא ליתי מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר מקצת היום ככולו ולבסוף סבר לא אמרינן מקצת היום ככולו לסוף אתא א"ל אמאי אתית א"ל דשלח לי מר דליתי והא שלחי לך דלא תיתי א"ל זה ראיתי וזה לא ראיתי קרי עליה(משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו מ"ט עבד מר הכי א"ל דכתיב (משלי א, כ) חכמות בחוץ תרונה א"ל אם קרית לא שנית ואם שנית לא שילשת ואם שילשת לא פירשו לך חכמות בחוץ תרונה כדרבא דאמר רבא כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ והא כתיב (ישעיהו מח, טז) לא מראש בסתר דברתי ההוא ביומי דכלה ור' חייא האי חמוקי ירכיך מאי עביד לה מוקי לה בצדקה ובגמילות חסדים (ויקיטסקט)

(ילקוט שמעוני משלי תתקל- תתקלא

חכמות בחוץ תרונה -
שאל רבי שמואל בר נחמני את רבי יונתן בן אלעזר, שהיה עומד בשוק: 
א"ל: שנה לי פרק אחד. 
א"ל: לך לבית הלמוד ואשנה אותך. 
א"ל: לא למדתנו חכמות בחוץ תרונה?! 
א"ל: אם קרית לא שנית, בחוצה של תורה, המרגליות היכן היא נמכרת בחוץ [או בחנות]?  כך התורה: ברחובות תתן קולה - במקום שמרחיבין אותה, בבתי כנסיות ובתי מדרשות.

פעם אחת גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק.
מאי דרש? 
חמוקי ירכיך - מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. 

והא כתיב חכמות בחוץ תרונה? 
כדרבא דאמר: 
כל העוסק בתורה מבפנים התורה מכרזת עליו בשוק. 
והא כתיב: לא מראש בסתר דברתי?! 
ההוא ביומא דכלה. ) (דעת)

יש סכנה גדולה בשו"ת שפעמים תשובות שנענות בבית המדרש יובנו לא נכון בשוק.

ולכן הרב אבינר משתדל להיות מאוד ספציפי. הפעם הוא יצא מגדרו והסביר את ההוראה למעשה באריכות.

ובכן- א. לענ"ד אין מדובר באיסור הלכתי גורף כ"א בעצה ללימוד, שכן המקור הוא פרי צדיק.

ב- הרב דבר על חברותא ששניהם באים לליבון ההלכה והמסקנה יחד, וזה לא מומלץ לעשות עם מישהו ש(מבחינתי )נקודת המוצא ההשקפתית שלו לגבי התורה וההלכה היא לא טובה (פעמים שזה שוני שאין ליצור בגינו מרחק פעמים שזה משנה דוגמא קיצונית- אפיקורוס (ח"ו לא להשוות. רק להבהיר את הנקודה) ) ללמוד משמו שיעורים וכו', זה הרב לא אמר. לענ"ד חברותא היא אינטימית יותר ומשפיעה יותר מאשר שיעור.

ג- כמובן שזו שאלה פרדוקסלית מה יעשה מי שרוצה לקבל תורתו מהרב ליאור שכן, הרב ליאור אומר כן ללמוד מעולי הר בית ה'.

חברי הולך לשאול את הרב שאלות, אני יכול לבקש לשאול אותו אם תרצה.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

"ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה"

=> מסקנת הגמרא במסכת נזיר היא:

– אם התכוון לאיסור ועלה בידו היתר, צריך כפרה

– גם אם התכוון לספק ועלה בידו היתר, צריך כפרה

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם [...]

ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון:"

=> כאן היות ואין שום צד של איסור במעשה אלא פגם בכוונה אז אמנם לא עשה מצווה מן המובחר אבל בהחלט עשה מצווה

ולדעתי החתולית הזמנית זה המקרה הכי דומה, אין שום צד של איסור במעשה הדיווח / איום עצמו, זה שהכוונה כזאת או אחרת אמנם פוגע במצווה מן המובחר אבל עבירה אין כאן

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!