אין לי מושג מאיפה להתחיל,
אני מרגישה רע ממש.
אני מרגישה שמשהו תקוע, שה' לא שומע את התפילות שלי,
האמת, שמה שהוביל אותי לכתוב פה עכשיו, זה כי לא נשאר לי כוחות להתפלל.
כל הזמן אומרים צריך תפילות, תפילות ועוד תפילות. אוקיי, אני מתפללת תפילה אחת ביום, לפעמים אני מצליחה שתיים, אבל כבר תקופה ארוכה שאני מרגישה שאין לי כוחות להתפלל יותר, להתחנן ולבקש, כמה אפשר להתחנן על כל דבר שאני רוצה בחיים, הכל צריך תפילות, ואין לי כוח יותר.
מרגישה שאני צריכה לשכנע את עצמי, להרים את עצמי בכוח.. למה זה צריך להיות ככה? למה הכל קשה?
כבר כמה שבועות שאני מפספסת תפילות. בבוקר אני אומרת טוב אני אעשה מנחה, במנחה אני אומרת אני אעשה ערבית. ובסוף הולכת לישון בלי כלום.
סליחה אם זה ישמע כדברי כפירה,
אבל לאחרונה אני מרגישה שדווקא אלה שלא מדקדקים, דווקא הבנות עם החצאיות הקצרצרות (כשאצלי כל סנטימטר מתחת לברך היה קושי, וכן, הגעתי למקום הצנוע שרציתי, ושואפת להתקדם), דווקא אלה שמתפללים רק כשהם צריכים משהו מה', דווקא אלה שעושים הכל פשוט בלי קושי (אני מבינה שלפעמים זה יכול רק להראות כך בעיני אחרים מבחוץ וזה לא באמת), למשל, תפילות- 10 דקות בלחץ בלי לכוון בכלום, לא מעניין אותם קברי צדיקים כשאני כבר נסעתי איפה שרק אפשר, ועוד ועוד דוגמאות (זה מה שעלה לי רק הרגע),
דווקא הם, הכל טוב, הכל מגיע בקלות, הכל זורם, מה נסגר???
מרגישה שה' שוכח אותי, וזה פשוט משאיר אותי בלי כוחות להתפלל.
אולי כל זה באווירת החג שהיה, שכולם זוגות זוגות מאושרים,
ואני.. השנים עוברות ואני נשארת באותו מקום.
זה פשוט מתסכל, מייאש, ומרגישה שאין טעם להתפלל.
אני מנסה להרפות, להרגיע את הלחץ, להבין שזה יבוא כשה' יחליט,
אבל לאחרונה אני שומעת מעוד ועוד אנשים (שהם אנשים שעברו דבר או שניים בחיים) שאם ה' נתן לי את הניסיון הזה, אני צריכה להבין מה ה' רוצה ממני. כמו ילד קטן, שאבא מכניס אותו לחדר, והילד רק מחפש דרכים לצאת ולהתחמק ממטרת ה'עונש', כשבעצם הילד צריך לחשוב, למה אני פה? ומה אבא מצפה שאני אעשה\אשפר?
אז אני לא יודעת למה ה' מחכה, מה הוא מצפה שאני אעשה..? אני לא אומרת ח"ו שאין לי מה לשפר ולתקן, יש המון!!!!!! אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל, מה בדיוק אני צריכה לעשות בשביל לקרב את הישועה..??
אני מרגישה חנוקה, חנוקה.
