ההכרה גדלה ומתפתחת כל הזמן...
יש הכרה בסיסית שהיא רק אמירה בפה שיש א.ל אבל בעצם הא.ל נמצא בדמיון שלנו (ואז זה לא הא.ל אלא הדמיון), יש שלבים אחרים אחר כך כאשר לאט לאט מוציאים את הא.ל מהדמיון ומבינים מה הוא לא (תורת השלילה שלהרמב"ם וזה...) זה תהליך שעוברים אותו מתוך למידה וככל שמוסיפים למידה, מכירים את הבורא יותר...
ככה שאי אפשר להצביע על נקודה שבה אפשר להגיד 'אני מכיר את הבורא'...
יש את הדרגה הגבוהה ביותר שלהכרה אנושית והיא מעלת משה רבינו שהיה גדול הנביאים וגם הוא לא הכיר את הבורא כמות שהוא (ופני לא יראו) כיוון שגם משה רבינו היה מוגבל בתור בן אנוש...
אדם מסוגל להכיר את הבורא רק עד גבולות ההכרה האנושית (שזה משה רבינו) אבל ההכרה השלימה לדעת את הבורא כמות שהוא היא רק ההכרה שלבורא את עצמו...
"שהקדוש ברוך הוא אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהן ודעתם שניים, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד; ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בורייו. וכשם שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר "כי לא יראני האדם, וחי" (שמות לג,כ)--כך אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא: הוא שהנביא אומר "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכיי" (ישעיהו נה,ח). וכיון שכן הוא, אין בנו כוח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים ומעשיהם." (הלכות תשובה פרק חמישי)
וכדי לא לגרום לבלבול היאך היא ידיעת הבורא, חובה לצטט את הרמב"ם בפרק שני מהלכות יסודי התורה (יש לעיין שם יותר בהרחבה כדי להגיע להבנה יותר מלאה ביחד עם ההקשר וכו')
יג [י] הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתו, ויודע אותה כמות שהיא. ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד. אבל הבורא--הוא ודעתו וחייו אחד, מכל צד ומכל פינה: שאלמלא היה חי בחיים ויודע בדעה, היו שם אלוהות הרבה--הוא וחייו ודעתו; ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד.
יד נמצאת אומר: הוא היודע, והוא הידוע, והוא הדעה עצמה--הכול אחד. ודבר זה--אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו, על בורייו. ולפיכך אומרין "חי פרעה" (בראשית מב,טו; בראשית מב,טז) ו"חי נפשך" (שמואל א א,כו; ועוד הרבה, בצירה), ואין אומרין חי ה' אלא "חי ה'" (שופטים ח,יט; ועוד הרבה, בפתח)--שאין הבורא וחייו שניים כמו חיי הגופות החיים, או כחיי המלאכים.
טו לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים, כמות שאנו יודעים אותם, אלא מחמת עצמו ידעם; לפיכך מפני שהוא יודע עצמו, ידע הכול--שהכול נסמך בהווייתו לו.
טז [יא] דברים אלו שאמרנו בעניין זה בשני פרקים אלו, כמו טיפה מן הים הן ממה שצריך לבאר בעניין זה.