היי לכולם,
אני ממש זקוקה לעזרה,
אולי זה יהיה ארוך, מצטערת מראש.
אני בחורה תורנית מאוד, שואפת להתחזק ולגדול ביראת שמיים ובקיום מצות, מידות וכו'..
בשנים האחרונות עשיתי עבודה גדולה והתחזקתי יותר,
מאז ומתמיד היה לי רצון חזק ושאיפה להקים בית של תורה קדושה ויר"ש.
היו לי נפילות ומעידות, לא טלית שכולה תכלת, ממש לא. אבל הרצון גובר.
בחינת צניעות, משתדלת להקפיד על כל ההלכות ולהשתפר.
שואפת לבחור תורני לפחות כמוני,
יש רק בעיה אחת, ההורים שלי לא ממש מבינים אותי,
אני לא מגיעה מבית תורני מידי, יש מצוות וכו' אבל לא מעוניינים לשמוע על בחור ישיבה.
המנטליות שאני מגיעה ממנה היא מאוד שמרנית ומאוד אפילו פרימיטיבית.
ההורים מאוד מאוד מאוד מעורבים בתהליך, מרשים לעצמם לקבל החלטות חשובות במקומי.
אני יודעת שכולם, ללא יוצא דופן, יכתבו לי שההורים יכולים רק לייעץ אבל ההחלטה היא בידיים שלך והם לא יכולם להתערב וכו וכו'. הכל טוב ויפה אבל לא עובד אצלנו.
יש אצלנו יראת כבוד מההורים בקטע מפחיד (ואני לא ממליצה על דבר כזה, זה מרחיק את הילדים מההורים, זה גורם לנו, הילדים, להסתיר דברים ולא לשתף)
אנחנו לא יכולים להגיד כל מה שאנחנו חושבים, הכל מאוד מחושב ומאוד שקול, יותר מידי.
הבעיה הגדולה היא שההורים שלי שכחו שאת הבחירה שלהם הם עשו, היא בחרה בו והוא בה, וזהו, שם זה נגמר. עכשיו תורי לבחור!!!
אני כמו משהו דומם, אם הם היו יכולים הם גם היו יוצאים במקומי לפגישות.
אני מלאה בכעסים, בתסכול! אני מרגישה בודדה במערכה!
אני מצטערת אבל אני אגיד את זה הכי בוטה שיש,
הם מחפשים אנשים טובים ואינטלגנטים, בשביל שיהיה לי קל לחיות, ויחד עם זאת מחפשים אנשים בעלי מעמד וכסף.
אני מחפשת אנשים יראי שמים בעלי חסד, בני תורה! זה מה שאני רוצה.
כשאני אומרת להם את זה, הם משתיקים אותי, 'מה את מבינה, את יודעת מה זה לחיות בצמצום? עדיף שתשתקי' (ואני לא מגיעה מבית של מליונרים, ממש לא ואם יורשה לי לומר, אפילו ההפך)
הם חושבים שאני ילדה קטנה וטיפשה שלא יודעת לקבל החלטות. שצריכים לעשות הכל בשבילה.
איןלי אף אחד.
התפללתי ה מ ו ן ! ! על בחור יר"ש, בחור תורני, שלומד תורה לשמה, בעל מידות טובות, התפללתי על בחור ממשפחה פשוטה וחמה אנשים יראי שמים שאנ אוהב ואכבד אותם והם אותי.
מרגישה נורא מתוסכל מבחינת האמנה שלי, האם ה' שומע את התפילות ומתייחס יותר לרוצונות של ההורים שלי מאשר את שלי? אני מתפללת לבנות בית לכבוד ה', לא מבקשת פאר והדר, אלא לחיות עם בעלי בכבוד ואהבה ושלום.
פעם אבא שלי אמר לי - אולי ה' רוצה שאת תתחתני עם מישהו שלא לגמרי דתי, ה' רוצה שאת תחזקי אותו.
לא מוכנה לשמוע על זה!! אבל הנה ה' אולי באמת רוצה את זה, כי הוא מציע לי רק בחורים כאלה.. ממש הסתר פנים נוראי, מרגישה שכבר אין טעם להתפלל לה', הרי ממילא הוא שומע את ההורים שלי וממלא את מבוקשם על חשבוני..
עד פה ההקדמה, עכשיו לפואנטה,
הציעו לי בחור שהציג את עצמו בטלפון כבחור 'דתי ממשפחה דתית'. חששתי נורא ולמרות זאת יצאתי לפגישה.
מסתבר שהחששות שלי נכונים.
הבחור לא לובש ציצית (לא שאלתי אבל ראיתי שאין, וזה היה ברור, לא טעיתי)
מתפלל 3 תפילות ביום אבל (!!) שחרית לפעמים במניין ולפעמים לא, מנחה וערבית יחיד (ובמקום שהוא עובד אני יודעת בוודאות יש כמה מניינים).
בחור שלא לומד תורה בכלל, מידי פעם אם יוצא לו במקרה הוא ישמע. לא בכוונה תחילה.
על רב ודעת תורה אני בכלל לא מדברת.
אבל מה? נשמע שיש שורשים טובים מהבית ויש רצון להתחזק אבל בקצב שלו. יש לציין שהבחור כבר בן 29 (לטעמי בגיל הזה בוא צריך כבר להיות יציב מבחינת הדת, משום מה לא קרה אצלו).
בנוסף, אומרים עליו שהוא בחור ממש ממש טוב, צנוע ועניו, עדין, לא כועס אף פעם.. שאלהתכונות שאני ממש הייתי רוצה בבעלי.
מה דעתכם, האם שייך להמשיך למרות שאין לו את הדברים הבסיסיים? ויש רצון ונראה שיש מידות טובות? נפגשנו רק פעם אחת. היתה פגישה טובה דווקא.
ממש ממש חצויה!
סליחה על האורך, אבל בבקשה תעזרו לי..
תודה לכל העונים.
יקרה
