ויש בחורים כאלו
וודאי שיש
חייבים להיות
כי אחרת, פירוש הדברים הוא
שהישיבה היא שיא החיים, ומשם רק יורדים
וקצת עצוב לי לחשוב על עולם
שהמקסימום בו נעשה עד גיל 24-25 לערך
ומשם דעיכה, קיפאון, השממה
אשריך שהתורה בראש מעייניך, ושאת מחפשת אחד כזה
אני אצמד למילים שאמרת, ואומר שאני לאו דווקא מסכים איתם
מי אמר שהדבר הכי חשוב זו 'התורה'?
אולי זה 'הקב"ה'?
אולי זה 'עמ"י, גאולה'?
ואולי מעבר לכל הסופרלטיבים הנוצצים, שקטונתי, אבל אני ממש לא חיי אותם
לומר שהקב"ה הוא הדבר שהכי חשוב לי זה שקר, שקר גס. מעיז לבו כלפיי מעלה
אולי אומר את מה שאני באמת חושב, וחי-
*אני* הכי חשוב לי. החיים שלי. חיי שלי
אני, סביבתי, משפחתי, עיסוקיי
הדברים שאני עושה, היוםיום שאני חיי
ושיהיה משמעותי, ושנזכה לקדש את שמו, מתוך תקווה ונסיון ארוך טווח להבין מה זה באמת אומר, ומה אני בעצם אומר, ולהיכן אני משתדל לכוון את חיי
יש פער מסויים ומהותי בין הישיבה לעולם שבחוץ. A K A 'החיים'
בישיבה אפשר בקלות גדולה יחסית להגיע ל'אורות'. יש סביבה חברתית נוראא תומכת ומאד מכוונת למחוזות מסויימים- וזה נפלא, וזה מיוחד, ואין לזה תחליף
ולוז תורני באופן מלא. גן עדן.
ומי שממשיך בישיבה שנים ארוכות- זה גן עדן עלי אדמות. ליטרלי. כפשוטו. זכות שלא רבים זוכים לה
ובעולם שבחוץ. הו, כמו העולם. מגוון, מאתגר, לא מרחם, לא עושה 'הידור' כשאתה עובר ולא נותן לך עליית 'שלישי', ולא שומר לך צלחת לארוחת ערב.
אבל אפשר לבחור בחיים הרוחניים, אפשר לבחור בטוב
'ולבחור בטוב' זה בשתי מילים- לבחור להתמודד.
וזה אפשרי. וזה מדהים, ומאתגר, ומתסכל, וקשה, ומשמח. וזה מלא חיים. כי זה החיים.
זה לא בחינת גן עדן כמו ישיבה. זה משהו הרבה יותר מגן עדן.
זה 'עולמך תראה בחייך'.
אני אישית תכננתי, רציתי, שאפתי, קיוויתי
להמשיך בישיבה שנים ארוכות.
להתחתן בע"ה במהלך הישיבה. להיות אברך. לגור בבניין אברכים. לבנות חיים סביב ומתוך הישיבה. לנסות להתברג בתפקידי משנה חינוכיים בישיבה ומשם לעלות.
עד היכן? מי יודע. השמיים הם הגבול.
אבל התגלגל אחרת, והתברר לי שהישיבה היתה פרק בחיי, תקופה. במובן מעשי- אפיזודה חולפת
אבל השאלה מה נשאר אצלי, איזה חותם נשאר בקרבי
אני יצאתי מהישיבה- אבל בפנים, בתוכו, הישיבה לא חייבת לצאת. מה שקניתי במהלך הישיבה נשאר
מהלך החשיבה. סדר העדיפויות. סדר החשיבה
ויש אנשים כ"כ טובים 'בחוץ'
שלא יודעים עליהם, ואין להם וואסאח
אבל חיים עולם פנימי
עם משכן של אש בלב, בפנים
לעיתים לוחשת כגחלים מהבהבות
לעיתים יוקדת, ביכולתה לשרוף את השמש
זה קשה, ויש עליות ומורדות- אבל מזה נבנים. משתדלים לפחות. אלו החיים.
הישיבה היתה טיל בליסטי שמחובר לחללית, מנסיק אותה אל על.
אבל מהאטמוספרה הטיל ניתק- והחללית ממשיכה במסעה לבד, בכוחות עצמה, באחריותה. לבד, אבל לא באמת לבד
ואפשר למלא את החיים בכ"כ הרבה טוב. בכ"כ הרבה אור. באנשים טובים, בתורה, במצוות, בעבודת המידות, בהתבוננות, בקידוש ה', בלהיות בן אדם.
וזה כ"כ מתוק להצליח, להתמודד, להתגבר, להשתפר, להיות בתהליך תמידי. עם שאלות קשות, ועם לנקוט עמדה- לא באיזה דיון תיאולוגי שוצף חוצה מגזרים- לנקוט עמדה בחיי, במחוות ובהנהגות הפשוטות ביותר, העמוקות והחשובות ביותר.
/>לגיטמי שתמשיכי לרצות בחור ישיבה. זה מקסים! זו התחלה מתוקה מתוקה! מאחל לך שבאמת תמצאי אחד שבאמת כזה!
אבל חשוב לדעת שאפשר גם אחרת
)