אין מצווה להיות תלמיד חכם, יש כן מצווה להיות בשמחה בכל הכח ולא להתייאש. גם אני למדתי בישיבה כמה שנים (ועוד חרדית) והייתי רחוק מלהיות תלמיד חכם… גם היום שנים אחרי אני לא תלמיד חכם אבל מאוד משתדל ללמוד תורה כל יום לפי סדר מסויים ושיעור. אשתי מאוד אוהבת אותי והרבה יותר חשוב לה שאהיה יהודי טוב; בעל טוב ואבא טוב מאשר תלמיד חכם.

אתה נשמע בחור סופר אייכותי, האחת שלך ממתינה לך, תנשום עמוק - הכל בסדר!

תשתדל ללמוד, הכשרון מתפתח עם הלימוד.

ומכל מקום, זה לא הענין.

העיקר שיש לך אחריות, כלומר, גם אם לא תמשיך עוד הרבה שנים, תהיה לך אחריות כלפי משפחתך, וגם תמשיך לאחוז בתורה וקיומה ובמידות טובות. לא חייב שכל העתיד יהיה כבר ברור בשלב כזה.

ותשנה את הניק ואת ההסתכלות שלך על עצמך...

ולא רק אם הם הגיעו או לא.

זה נשמע שאתה ממש ביקורתי כלפי עצמך, וחבל:

הרבה בנות רוצות מישהו עם מידות טובות שרוצה להיות צדיק ולעשות חסד עם אנשים-

כמו שכתבת בשרשור הקודם שלך.

ואם הוא אוהב את עצמו, ביחד עם שאיפה להתקדם,

אז זה בכלל מושלם.

ומיכולת הניסוח שלך אתה לא נשמע טיפש...

וממש קשה שאתה מרגיש שאתה לא יכול להוציא אותו לפועל.

ניסית לדבר על כך עם איש מקצוע, ולברר יותר את התחושה הזו ואת מה שקורה בפועל?

אולי אתה מחפש את הכישרון שלך במקום אחד והוא נמצא במקום אחר?

אני לא יודעת אם זה ירגיע אותך-

אבל לא לחכמים למוכשרים ולנבונים לחם או נישואין.

ובאמת לכל אחד יש את הזיווג המתאים לו.

פשוט זה נשמע שיש לך רגישות גבוהה ומודעות לקשיים וניסיונות,

אז תהיתי לעצמי אם אתה גם טוב בלהבין אחרים ולהקשיב להם.

ותתפלא, מי שמקשיב ברגישות לזולת וחש אמפתיה, מוצא לפעמים מתוך עצמו עצות הכי טובות... בלי להיות "חכם" גדול..

נראה לך ה' מתבלבל?

לכל אחד יכולות אחרות לתפקיד שלו.

יש כאלה שאצלם הייעוד יותר ברור,

ויש כאלה שצריכים לחפש יותר.

מאיפה לקחת את השטות הזאת?

ואתה יכול לראות נכים שלקחו את הנכות שלהם למקום מאד מעצים.

לא חסרות דוגמאות.

בסוף יש בחירה לאדם איך להתמודד עם מה שה' נתן לו.

[ואגב, לפי הצורה שאתה מנהל כאן את הדיון - אתה לגמרי לא נראה "לא חכם"....]

זה ממש ההיפך:

לאדם יש תפקיד. יש אתגרים.

הקב"ה נותן לו כלים, לפי האתגרים שיש בו. לפי הכחות שהוא צריך להוציא לפעל.

כעת, זה ענין של בחירה איך להסתכל ולגשת.

אם הוא יגיד לעצמו - אם היו לי את הכלים של ההוא.... אז הוא באמת מקלקל לעצמו. הוא רוצה תפקיד לא שלו, וכלים לא שלו.

אבל אם הוא יבין, שאם זה כך - יש לכך סיבה, מבין או לא מבין; ומכל מקום, שיש לו כחות להוציא לפעל דווקא מתוך האתגר שלו, אז הוא יגדל דווקא מתוך זה.

לא חסרים אנשים, שגידלו והעצימו כחות, דווקא מתוך מה שהיו חסרים להם דברים אחרים, ולכן היו צריכים להתאמץ במה שיש להם. בטבע זה נקרא "כושר פיצוי". אבל זו הסתכלות עדיין ראשונית - כאילו בגלל שאין משהו, אז "הטבע", ובעצם הקב"ה, נותן כחות אחרים כדי להשלים את החֶסר. אבל מצד המבט העליון, זה יכול להיות ההיפך: שבגלל שליחות מסויימת, האדם נפגש באתגר, שלכאורה מקשה עליו - אבל גורם לפתח כחות שבלי זה לא היו מגיעים לכך. 

כמובן, לא מזמינים בעיות ח"ו. אבל צריך לדעת שהכל מדוקדק. מכל דבר אפשר להוציא טוב. זו בחירה - ובחרת בחיים.

לנכים יש קשיים? גם לאנשים אחרים יש קשיים. אין אדם בלי קשיים. השאלה היא, מה הוא עושה איתם.

יש עניים בכסף, שחושבים שאם הם היו עשירים - היו מאושרים. ויש עשירים מדוכדכים, שחושבים שאם היתה להם שמחת חיים טבעית והסתפקות במה שיש כמו לשכן העני שלהם, הם היו מאושרים. מי שמסתכל על הדשא של השני, כבר אמרו חז"ל מה עושה הקנאה....

ויש לך טעות מוחלטת לגבי הבחירה והכלים. בחירה חופשית אינה נובעת מכלים. היא נובעת מהבחירה של האדם איך לתפקד עם הכלים שיש לו. מי שיבחר לעלות, הכלים עצמם שיש לו יסייעו לכך. מי שלא - לא יעזרו לו שום "כלים"..

"כלים להתמודד ולהצליח", יש לכל אחד. רק הצבע שלהם שונה. לאחד רצון, לאחד חוכמה, לאחד כושר פיזי, לאחד רגישות וכו'.  אין הכל לאדם אחד. מה הוא יעשה איתם - שם הבחירה.

הבחירה היא ברצון ובבחירה עצמה. לא ב"כלים"..

תפנים את זה, תתעודד, יהיה לך טוב.

אתה צריך תירגול בשינוי הסתכלות שאימצת כבר שנים רבות. גם בזה יש  לך בחירה. תתחיל כעת, זה תהליך. תתמיד -תצליח. בעז"ה.

"מתפלפל" (בכישרון לגמרי לא קטן, מוכרחים לומר...), כדי להוכיח כמה אתה לא....

למשל, ה"סברא" שאמרת כעת - זו סברא עמוקה. הייתי צריך לחשוב איך להתמודד איתה..

אבל בכל זאת, זה לא לגמרי נכון. נניח, אדם שיש לו לב טוב. אז נכון שאפשר לומר, שאם היה לו גם הרבה שכל - היה משתמש בו באופן מיטבי. אבל לא תמיד זה הולך ביחד - ומכל מקום, יש לו בחירה להשתמש בליבו הטוב לדברים טובים. זה יותר ענין של אינטואיציה והרגשה, מאשר של שכל.

יש לו את ה"כלי" הזה. יבחר להשתמש בו כמיטב יכולתו, במקום להתלונן שאם היה לו יותר חוכמה, היה משתמש בו יותר טוב..  הבחירה תלויה בעיקר ברצון הטוב. בבחירה. גם עם כלי של לא הרבה שכל, ורגש טוב/רצון טוב - אפשר לבחור להשתמש. לנצל אותו. לעלות בו.

ואתה שוב אומר "יחסית לאחרים"... זה בדיוק מה שאמרתי לך: עזוב את ה"אחרים". תתמקד בך. אתה תבחר להשתמש בכל כלי שיש בך, לטובה, בצורה מיטבית. זהו. זה מה שה' רוצה ממך. 

ואתה תראה שאם תעשה את זה, אז תוציא מעצמך דברים שאחרים לא. 

הנה, על דרך המשל: מה שאתה כותב כאן - זה כל מיני דברים שאנשים אחרים, שלא חושבים על עצמם מה שאתה חושב, כלל לא חשבו עליהם. אתה "פיתחת רעיונות" בגלל חסרון שהרגשת בך...

אז אפשר לעשות את זה באופן הרבה יותר חיובי.

הכלל: תתמקד במה שיש בך. תשמח שבכלל יש לך רצון טוב לדברים טובים. אתה כ"כ רגיל בזה, שאתה לא חש שזו מתנה. ואל תגיד, גם לאחרים יש... עזוב אחרים. מלבד שכָּל אחד כאן מכיר לא מעטים שצריכים לעבוד הרבה בשביל רצון שאתה קורא לו, רגיל ובינוני...

תתקדם בהדרגה, לפי מה שמתאים לך, בהתמדה. תודה לה' על כל טיפה של טוב - ותראה שאם תלך כך, אתה תרגיש בעצמך שיש הרבה על מה להודות.. וגם תראה שפיתחת כלים שלא היית מגיע אליהם בלי זה.

תתחיל כבר עכשיו, חבל על הזמן.....

תיקח "שלש כדורים ביום"...  אבל קבוע, לפחות שלושה שבועות. תראה שיפור - ואז זה יתן לך מרץ להמשיך, ותוכל להפחית מינון לשניים....

איזה כדורים?

[כעת אני רואה שכבר כתבתי בעבר בכיוון...אז נשפר]

תשב כמה דקות, בנחת. ממש בנחת.

קודם כל, תסתכל משהו טוב שיש בעולם. שתרגיש טוב. שמיים, פרחים, ים, משפחה, אנשים טובים, עם ישראל....

תיתן חיוך קטן. אם תגיד תודה לקב"ה, מעולה..

אח"כ, תראה משהו טוב שיש בך. אפילו קטן. אפילו חלום טוב, רצון טוב... אל תעסוק ב"השוואות". אתה יודע כמה אנשים שיש בעולם, שאין להם שמץ מזה?

חיוך קטן, אם תוכל לומר תודה, מעולה..

וסור מרע - אל תחשוב מה לא בסדר, מה יש לאחרים, מה יהיה איתי.... את התכנון לגבי ההמשך, תשאיר לאחרי החגים של שנה הבאה....

בין לבין - תמשיך בעיסוקיך. תשמח על כל מילה שלמדת. על כל דף שהתקדמת. על כל בקשה מהלב בתפילה. אלו האוצרות האמיתיים, תשמח בהם. אל תהיה כמו מי שמסתכל על צמח ומודד כל רגע כמה הוא גדל. תגדל בנחת.

תתרגל לא לחשוב דברים לא טובים, פשוט להתעלם בשניה שהם עולים ("היאוש חזר"... תתעלם ממנו) - ולעסוק במנות של חשיבה חיובית, אז המח שלך יתרגל לכיוון אחר, וישתחרר מהרעלים האלו.

אז גם יהיה לך - אחרי פרק זמן - יותר ישוב הדעת להחלט מה הלאה. כי אתה לא תחליט מתוך תיסכולים וחוסר אמון עצמי.

הצלחה רבה.

ולא להתייאש אם חוזר קצת יאוש. אתה בכיוון לשנות הרגל ממושך. טבעי שיהיו קצת גלים. תעשה כמו רבי עקיבא - מגיע גל, תרכין את הראש, חכה שיעבור - ותמשיך הלאה..

ה' נותן לאדם כלים למה שהוא צריך.

ואתה מכיר יותר ממני מאמרי חז"ל על כך.

אבל יש שם חוסר צניעות בקהל

הבעיה העיקרית שלך - זה שהתרגלת לחשוב על עצמך ככה.

ליצר הרע יש כל מיני דרכים "להתחיל" עם האדם. לפעמים  הוא מנסה להחטיא אותו. אם הוא רואה שהוא טוב מידי - מנסה לייאש אותו. רואה שלא הולך - הוא ממש עם רצון טוב, אומר לו שהוא "סתם אפס"...

חס ושלום.

לפי הכתיבה שלך את בחור מוכשר. אדם עם רמה נמוכה לא יכול להתבטא כך.

הרב קוק אומר שהרצון הטוב, זה הדבר העיקרי. הכי גדול (ולא פלא ש"דתל"ש" אומר לך מה שאמר.. הלך לתרבות שבה הרצון זה לא מי יודע מה..)

אל תשווה לאחרים. גם לא למפרע. תתמקד במה שאתה מבפנים. תשמח ברצון הטוב. תבטא אותו בנחת בתפילה מהלב. תלמד לפי מיטב יכולתך - ותחזור על הלימוד. כך תרגיש שאתה "צובר" דברים. תלמד בכמה תחומים: גמרא, הלכה, אמונה, מוסר.  ותחזור על כל דבר כמה פעמים. לא לרוץ על "כמויות". 

אתה לא יודע מה יש בתוך אחרים. יש כאלה שנראים מאד מוכשרים, והיו שמחים לרצון טוב חזק כמו שלך.

תלך בקצב שלך. אתה מדבר עם אנשים - אז בנחת. תחשוב מה אתה רוצה לומר, תבטא בבהירות. כשרונות מתפתחים.

אולי תכתוב מידי פעם מה שאתה חושב - ולא רק דברים "פסימיים".. - לפי ההודעה שלך, נראה שיש לך כישרון לזה.

הקיצור, תהיה אתה. אל תהיה מתוסכל מזה, אל תעסוק בכך. תתקדם בהדרגה ובשמחה. לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. 

אתה תמצא אשה תאהב אותך דווקא בגלל מה שאתה - וגם זה יעזור לך לגדול עוד.

בעז"ה, בעתיד, אתה תעזור לחבר'ה צעירים שיחשבו על עצמם כמו שאתה חושב היום....

הצלחה רבה-רבה.

וגם מראה על אנטלגנציה...

לפעמים דווקא מהמקום של החיפוש העצמי, והתבוננות, והגעה לתובנות,

אתה מפתח חוכמת חיים והבנה בנפש..

שבעיניי זה כישרון גדול לחיים! 

לגבי הלא נורמלי, אני לא יודעת למה אתה מתכוון. האם זה משהו מאובחן? פיזי? נפשי?

קודם כל שווה להבדק כדי לצאת מהספק, וגם אם זה באמת נכון, אז לפחות תוכל לטפל בזה ולא רק להתבאס כל יום מחדש.

ובאמת לגבי הכתיבה: סימני פיסוק, חלוקה של הדברים שאתה אומר, כתיבה ברורה וללא שגיאות כתיב. זה באמת מראה על רמה אינטליגנטית טובה.. 

ועוד שאלה , אתה מדבר לאט? כי זה לדוג' משהו שאולי אנשים יכולים להרתע ממנו..

חוץ מזה, אם אתה קולט דברים לאט, זה בסדר גמור.. בסוף קלטת אותם , נכון?

יכול להיות שיש דרך ויכול להיות שאין, אבל שווה לבדוק.

(אתה נשמע אדם אינטליגנטי וחכם, חבל להרוס לעצמך עם מחשבות שליליות.)

לנסות לשפר אותו , וגם להשלים עם המצב (לא בקטע של ייאוש, השלמה בקטע טוב) 

ולמה התכוונת "לקבור סופית את הסיכוי שאולי יש לי ?"

סיכוי למה?

להיות מאושר?

להתחתן?

להעריך את עצמך?

להצליח?

ולגבי "למצוא את המקום" - כדאי שתגדיר לעצמך את השאלה.

האם אתה מתכווין שאתה רוצה לדעת בהיר יותר את הכיוון לגבי העתיד?

או במה ראוי לך לעסוק?

או יותר "כללית"?

כי אם זה משהו מהדברים הראשונים, אתה יכול לקבוע לעצמך פז"מ שאתה ממשיך בישיבה כדי לבסס את הצד התורני; ושאחריו תעשה חושבים מחדש, האם הכיוון הוא הלאה שם - או בשילוב לימוד אחר, או קורס מקצועי וכד'.

תוכל להתייעץ אז עם רבותיך - וגם אם יהיה צורך, חעשות סוג של איבחון על עיסוק שמתאים לך, אם תרצה לשלב (יש מכונים שעוסקים בכך).

לא סתם אנחנו משקיעים פה בתגובות, אנחנו רוצים לראות גם תוצאות 

בשביל זה נמצאים כאן..

אם עלה שוב, כנראה שהפעם הקודמת לא היתה מספיקה.

"הסוד" של הרב קנוהל

אם תקרא מה שכתבו עליו, תראה שזה אמת לאמיתה. לא צניעת ולא ענווה.

וכל פעם שאתה בקטנות, תכנס לכאן או לכאן ותקרא קצת,

כדי לראות לאן אפשר להגיע.

(שתי הערות לא חשובות:

א. ראיתי שכבר כתבו לך שאתה כותב בלי שגיאות ובבהירות. בכנות, זה לא טריוויאלי בכלל

ב. יכול להיות שמחוץ לישיבה תפרח יותר.

זה לחלוטין לא סיבה לעזוב, אבל איכשהו בחוץ מרגישים פחות קטנות )

ולא רוצה להגיד מה אני חושבת על פסימיות גם אם היא מוצדקת.. 

הייתי שמחה לנסות להבין את הנקודה הזאת, 

אבל אולי כדאי שתדבר פה עם הבחורים לעומק יותר,

וגם אולי באמת טיפול, 

או לקחת איזה ספר טוב שיכול לשנות כיוון חשיבה,

כי מה שאתה כותב נשמע לי מוזר ממש,

אלא אם כן אתה ננס, שמן, קירח ומכוער (ואני בטוחה שלא ולכן אני מגזימה)

באמת שבחיים לא קראתי או שמעתי על מישהו שחושב כזה רע על עצמו, זה מזעזע בעיניי..

אתה חושב שזה "להיות שלם עם עצמך לגמרי",

אבל זה פשוט יצר הרע נטו.

עד לפני כמה חודשים, היית "האדם הכי שמח שמשמח את  כולם ושמח בעצמו";

אז היתה לך מעלה מאד גדולה.

פתאום התלבש עליך כזה סוג של יצר הרע, שאתה צריך לדעת בדיוק מה המעלות ומה החסרונות שלך..

זה עצמו גורם לחיסרון. כי בענייננים הללו, ההסתכלות עצמה היא חלק ממה שמייצר את המציאות.

אם אתה "שמח ומשמח" - אז באותו רגע אתה נמצא במקום גבוה, טוב. וכל מיני פרטים של "כשרונות" אינם משנים לכך. אתה מעלה את עצמך, מוציא מעצמך טוב, עושה טוב עם מה שיש לך.

אבל אם אתה "מסתכל על חסרונות" פתאום - זה עצמו מוריד אותך. באותו זמן, אתה נמצא במקום לא טוב. זה יצר הרע.

תפסיק "לנתח את עצמך" יותר מידי. תחזור לאיך שהתנהלת מקודם, וזה עצמו ירומם אותך. שמחה זה לא משהו פסיבי בלבד. שמחה זה דבר אקטיבי. בשם האר"י הקדוש אומרים שזכה לכל מה שזכה בגלל שמחה של מצוה שהיתה לו. לא כל מיני "כשרונות". שמחה של מצוה.

האשליה היא שה"ניתוח" הזה טוב ועוזר משהו.

אדם אינו "סך של נתונים".

היכן שהוא נמצא, שם הוא.

אם אתה היית רגיל להיות שמח ומשמח - אז שם החוזק שלך.

כן. תתעלם מכל ה"חסרונות" שלך. כל זמן שלא מדובר על דברים שצריך לעבוד עליהם.

בדיוק כמו שצריך להסתכל על הזולת בעין טובה ולהתעלם מחסרונותיו.

תתעלם לגמרי. תשתדל להוסיף טוב והתקדמות במה שאתה יכול - ותהיה שמח.

זה גם ירים אותך למקומות טובים מאד.

דברים שלא שייכים לנושא של עבודה עצמית, צריך "להתעלם" מהם. זה סתם מחליש. יצר הרע. מקזז לאדם מהכחות הטובים שיש בו.

תוסיף טוב ושמחה. כך גם תגיע גבוה יותר

פעם היית מודע לעצמך מאד. הרגשת את עצמך. את השמחה שלך. את כחות החיים שלך.

התלבש עליך איזה יצר הרע כזה בשטריימל, ואמר לך שאתה צריך להיות "אמיתי", "מודע לחסרונות".. עצר אותך באמצע העליה. אל תשמע לו. 

"להכיר במגבלות" - זה אם מדובר בהתנהגויות לא בסדר. להכיר מה לא בסדר - ולתקן.

אבל להכיר בתכונות מסויימות/כשרונות, זה לא שייך לענין. אפשר "טכנית", מהצד, לראות שאדם הוא יותר טוב בזה, ופחות מוכשר בזה.  וגם זה - רק אם יש לכך תועלת כלשהי; ובזמן שזה לא בא על חשבון העיקר, שהוא השמחה של האדם בחלקו, והעליה מתוך שמחת חיים.

אם ה"להכיר במגבלות", כביכול, זה משהו שגורם להפחתה השמחה הטבעית - אז אכן, צריך להתעלם מזה. לא לעסוק בכך. להוסיף טוב עם הכחות שיש - ולא להקדיש מילימטר של מחשבה למה שלא. חוץ מכאשר שומעים על איזה "קורס" או משהו דומה, שיכול לעזור לפתח איזשהו כח/כישרון שרוצים.

איפה שהמחשבה של האדם נמצאת, שם הוא נמצא.. אם המחשבה שלך היא ב"ניתוחים" כאלה, אז אתה שם.. אתה עוסק ב"חלקים-חלקים", מנתח את עצמך, מפסיד את העיקר, שהוא האישיות. ואישיות - אינה נמדדת לפי כל מיני "פרמטרים" ומרכיבים של חלקיקים. אישיות זה משהו כולל.

אתה רוצה להיות מודע לעצמך? אז תראה איך לפני כן היית שמח ושימחת, מלא כחות חיים, וכעת אתה "מתייאש" בגלל ניתוחים כאלה. סימן שמה? סימן הדרך הנכונה שלך אינה כך. זו נקראת מודעות אמיתית. מודדים לפי התוצאה.

בן אדם, זה לא סך של כל מיני פרטים שהוא משווה את עצמו לאחרים. בן אדם זה הוא.

תתעלם מכל השטויות האלה. תעסוק במה שאתה יכול בלב שקט ושמח, תשמח שאתה זה אתה, זה המכלול שאתה עובד איתו - ותראה שגם כחות פרטיים, יעלו מתוך זה.

שמח בחלקך.

אתה נשמע לי נשמה טובה, באמת!

אם אתה הרבה שנים בישיבה גבוהה,

אתה לא צריך להיות עילוי או למדן גדול.

אישה תרצה אותך, כי אתה צדיק ובעל מידות.

אם היא מחפשת כל מיני דברים נוצצים וחיצוניים - היא לא שלך.

בע"ה תזכה בקרוב למישהי עם עין טובה,

שתסתכל פנימה ותראה את העומק שבך,

שזה מה שחשוב באמת.

בהצלחה רבה אחי!

מסכים איתך בעיקרון.

אחי, תאהב את עצמך!

תפתח עין טובה כלפי עצמך (רפ"ב וזה)!

אתם תמצאו אחד את השניה בסוף,

גם אם יש לכם חוש כיוון לא משהו

המון טוב!

כי לפי איך שאתה כותב זה נראה שאתה מכניס את עצמך לרחמים עצמיים או ענווה מדומה (ואפילו קצת מעצבנת),

כאילו, זה לא שעכשיו יש לך בעיה נפשית שאתה צריך טכנית להתמודד איתה בחיים ואנחנו יכולים לתת לך 1,2,3 דברים שכדאי לך לעשות.

זה פשוט שאתה בעצמך, בידיים שלך,בונה לעצמך את הבעיה:  חושב שאתה אפס וכלום ולא יוצלח וחבל שנולדת בכלל , ומי תרצה אותך בכלל..

 אז אנחנו סתם אומרים לך את התחושות שלנו שקוראים את זה: זה מעצבן .. זה מעצבן שאדם חושב שהוא גרוע יותר מכל דבר עלי אדמות.. וזה מעצבן שאדם לא מסוגל למצוא בעצמו משהו טוב.. וזה מעצבן שאדם חושב שכולם בטח יותר טובים ממנו ושהוא סתם אפס וכלום...

לי אישית יש חברה כזו , ושהיא מדברת על עצמה ככה, אני מסתכלת עליה וחושבת שהיא נפלה מהירח שהיא לא רואה בעצמה כמה היא יפה וחיננית, וכשרונית ויש בה דברים שאין בי בכלל וכו' וכו'.. 

זה רק מרחיק אנשים, אפילו בלי קשר לזוגיות ומציאת בעל/אישה.. 

מקווה שלא ייאשתי יותר.. פשוט הפי פתחה לי פתח לתחושות שלי 

@הפי

לא כתבתי את זה ממקום שזה כאילו מעצבן אותנו, אז בבקשה אל תספר לנו כמה רע לך..

ההפך, זה חשוב שאתה משתף, והלוואי ונוכל לעזור איכשהו.. 

רק הערתי שבד"כ אדם מטבעו צריך לאהוב את עצמו מאוד.. 

אבל אוקי, בסדר, זאת עבודה שלך עכשיו עם עצמך.. ואל תהסס לקחת טיפול על זה.. אני מכירה אפילו שיטה שמאוד עוזרת לעניין הזה.. 

אני לא מחפשת את התלמיד חכם

קודם מידות חשוב לי לפני הכל

ואחר כך יראת שמיים

אחר כך רבותי אומרים לחפש מישהו עם התמדה

ומישהו כזה יהיה מוערך בעיני

מישהו שבנתונים שהוא קיבל משמים, אותם מנסה למצות

אולי במקום לחשוב כל הזמן מי תרצה אותי תברר לעצמך מה אתה מחפש? 

תחשוב אם אתה רוצה מישהי חכמה וחברותית מאוד או שלא אכפת לך

(זה לא אומר שאתה מתפשר על משהו, פשוט מה שנראה לך הכי מתאים וטוב לך)

מישהי יותר בצד של החברה לא הכי חכמה, לא הכי מקובלת.

כמובן בחורה טובה וצדיקה אבל לא מושלמת והכי מוצלחת מכולם.

ואולי לפני החיפוש והמחשבה על הזוגיות ועל אדם נוסף:

שוב, תעצור. 

תתחיל לחשוב מה יקדם אותך לאן שאתה רוצה להגיע.

תקבע לך מטרה (אפשר וכדאי שלא תהיה מטרה גדולה ורחוקה מידי)

חשוב שיהיה נקודה אחת שבה ורק בה אתה מתמקד ומתקדם (אותם אותיות

זה קשה להחליט רק על משהו אחד אבל המיקוד ממש עוזר להתקדם!

תקבע לך זמן ביום/ בשבוע שבו אתה עובד על הנקודה הזאת.

תחשוב מה יכול לעזור לך לעשות את זה. 

תרשום כל פעם מה עשית, מה אתה מרגיש איך היה לך הפעם. האם התקדמתי טיפה?

תשמח מכל התקדמות פצפונת!

אתה יכול לנסות לכתוב לך כמה דברים שאתה רוצה להתקדם בהם

ולבחור אחד חשוב אבל לא משהו שכואב לך מאוד.

אני אנסה לתת דוגמא:

נגיד שאתה חושב שאתה צריך להיות יותר שמח.

אתה בוחר להתקדם בנושא.

תחשוב מה יכול לעזור לך להיות יותר שמח?

לשמוע בדיחות, לרקוד עם שירים קפיצים, ללכת לטייל עם חברים וכו'..

תחליט על זמן ביום או בשבוע נגיד חמש דקות אחרי שחרית כל יום.

ונגיד שהחלטת שמה שמשמך אותך זה לרקוד ולהשתולל קצת לבד,

אז אתה רוצה להיות בחדר לבד ולרקוד. אתה יכול גם לבקש שלא ייכנסו ולנעול.

מה יכול לעזור לך לעשות את זה? ולזכור? 

לשים שעון מעורר בפלא' בסוף התפילה, לשים מדבקה על האף ;) וכו'...

אחרי כל פעם שאתה עושה את זה אתה רושם לך איך זה הרגיש לך,

אם אתה מרגיש שהתקדמת לעבר המטרה שהצבת לעצמך? זה גרם לך להיות יותר שמח במשך היום?

נראה לי שכרגע אתה צריך את ההפסקה הזאת וכשתרגיש שאתה יותר בטוח בעצמך תוכל להתחיל להפגש.

אף אחד לא רוצה להתחתן אם אדם בלי בטחון והערכה עצמית.

בהצלחה!

אני חושבת שחכמה וחברותיות לא קריטית לחיי הנישואין 

אני לא רואה שום בעיה בזוג כזה

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה