בכ"ח בניסן מלאו 27 שנים לחורבן העיר ימית ויישובי חבל סיני.

                     הגאון הרב ישראל אריאל רבה של ימית ת"ו:

תופעה ידועה היא, שאנשים שעברו את השואה הנאצית באירופה מתקשים לדבר ולספר את אשר אירע, ומתקשים להעלות על הכתב את אשר התרחש. כי יש אסון שהוא כה עמוק, עד שאין מילים בפי אדם להביעו.

כשנתבקשתי להעלות מילים סביב גירוש היהודים מימית ומסיני, חשתי אותה תחושה. מדובר באסון עמוק, שכל ניסיון להגדיר אותו במילים ובמשפטים יגמד אותו ויקטין את ממדיו.

דומה שאין אדם היכול להסביר מהי התאבדות, כי טרם ראינו אדם שהתאבד, ואחר כך קם מקברו כדי להסביר את רוח התזזית שעברה עליו. הראיתם ראש ממשלה העולה לראש הגג ומתאבד? הראיתם עם שלם העולה לראש הגג ומתאבד?

אנוכי ראיתי! בעיניי ראיתי זאת בימית!

במשך שנים ראיתי את צמיחתה של העיר ימית והיישובים בסיני. ראיתי את עם ישראל כעם גדול, עם גאה, עם מנצח. בחסדי ה', זכה עם ישראל להיות בשיא כוחו מזה אלפיים שנה. הארץ כולה הייתה בתהליך התפתחות, ארץ עם חזון. במרחבי סיני הוקמו יישובים מימית ועד אופירה במפרץ שלמה. מנופי ענק עשו את דרכם לדרום. משאיות זרמו עם בתים מוכנים. שדות תעופה נבנו במרחבי סיני. בארות הנפט לחוף ים סוף העשירו את ישראל במיליארדים. התוכניות הרקיעו לשחקים: בימית תוקם עיר נמל גדולה עם 'תעלת הימים' ועם מיליון תושבים ועוד. מדינת ישראל הפכה למעצמה. גבורת ישראל הפכה לנושא להערצה בעולם.

והנה קם ראש הממשלה מנחם בגין, נסע לקמפ דייוויד בארצות הברית, ומשחזר לשדה התעופה בלוד, הכריז: "הבאנו שלום עליכם!". התברר שחזר ארצה יהודי זקן ותשוש, ללא תואר וללא הדר. יהודי שבגד בכל האידיאלים שנלחם עליהם כל ימיו. במקום "שתי גדות לירדן", חזר כשבכיסו נייר עלוב המדבר על שלום מדומה. גיבור האצ"ל השאיר את עם ישראל כעם בלי ארץ. את חצי האי סיני על יישוביו נתן במתנת חינם למצרים. את יהודה, שומרון וחבל עזה נתן ל"עם הפלשתיני" שלא היה ולא נברא. עם ישראל ראה לנגד עיניו ראש ממשלה מתאבד, הקופץ מראש הגג אל התהום. וראה זה פלא: במקום לצעוק "עצור!", הריע העם ומחה כפיים לאיש – למשיח השקר שהביא "שלום" בהבל פיו, אך גרר את העם לסדרה של חמש מלחמות עקובות מדם.

לא נחה דעתם של מתכנני הגירוש מימית, עד שקבעו את יום הגירוש ביום השואה. זכורה לי דמותו של אחד מגיבורי הגירוש מסיני, האלוף חיים ארז. האלוף נכנס לביתנו לאחר שהדחפורים של צה"ל גמרו להרוס את מרבית העיר ימית. העיר נראתה כמו הריסות גטו ורשה. האלוף שביצע את ההרס ישב אל השולחן בדממה. לפתע זלגו עיניו דמעות: "אני עצמי ניצול שואה", אמר. "ביום אני עוסק בגירוש היהודים מימית, ובלילה אני מתכנן את הקרב על כיבוש המקום מחדש".

"מנין אתה לוקח את הכוח המוסרי להרוס ולגרש יהודים ביד אחת, ולהקריב את חייליך על כיבוש המקום ביד שנייה?", שאלתי. לא זכיתי לתשובה...

ראיתי לפני עיניי... עם בהתאבדותו.

ה'שואה' הרוחנית של התבוסתנות, החנופה, של ההתמכרות לשיגיונות של שליט מתאבד – גרועה מן השואה הגופנית של הגירוש. "ועל דא קא בכינא!".

אם רשאי אני להתנחם, הרי זה באיחולים שאיחלתי לאלוף ארז באותו מעמד: בעזרת ה', אנו ניפגש כאן יחד בעיר ימית הנבנית מהריסותיה מחדש.

זאת נחמתנו! כי למרות כל החורבנות שיהודים מביאים על עצמם, קיימת השבועה האלוקית הנצחית, שהביאה אותנו עד הלום (ירמיהו ל"א, ט"ז): "יש תקווה לאחריתך נאֻם ה': ושבו בנים לגבולם!".