השאלה היא אם לחשוב רק על עצמי ...שזה אומר אפילו להיות סרבן גט

כי במקרה הטוב תישאר לי משכורת של 3000 ש"ח

אין לי סיכוי להתחיל חיים חדשים....רק לנסות לשרוד וגם זה לא בטוח

וזאת האפשרות השניה כפי שכתבת זה לנסות לשרוד.

הניסון לשרוד זה כבר תלוי בך איך זה יראה.

אם היית תקוע באי בודד בלב ים יש מצב זה לבכות להתאבל לחכות למוות ,

יש מצב להיות בשמחה לחשוב חיובי לנסות לחשוב על דרך להינצל . ויש הרבה דרכים יצירתיות

אבל צודק שלהיות גרוש עם ילדים זה מאוד לא פשוט מבחינת המזונות

עד כדי ניצול נוראי מצד הנשים....

אולי לבקש משמרת על הילדים, לדבר עם עורך דין ולברר לגבי המזונות, האפשרויות שיש לך

זה נכון

לא התכוונתי לפגוע

ברור שהסיבה משנה, אבל  לבני הזוג, לא לך!

מי שצריך לדעת- דייני בית הדין, שופט.ת וכו' - יודע.

מבחינתך, או כל אדם אחר שאינו בני הזוג עצמם, זה לא משנה מה הסיבה!!

ולכן כתבתי "כל סיבה שהיא".

מה הסביבה חושבת לא יכול להיות שיקול בהחלטה של מישהו האם  להתגרש או לא.

בדיוק היום דיברתי עם מישהו שמתלבט על זה, והוא אמר שאשתו אמרה לו-

"אתה בחיים לא תעזוב אותי כי יש לך יותר מידי אנשים לתת להם דין וחשבון."

וזאת לגמרי טעות, כי זה לא שיקול.

השיקול היחידי הוא בני הזוג עצמם. אפילו לא הילדים.

הבנתי שיש נטייה להאמין לגבר שפנה לכאן ושאל מה לעשות. והוא שואל, האם להתגרש, ואם כן, איך לעמוד בכך כלכלית. והשאלה היא מה מייעצים לו. 

בגלל ש"לך יש יותר מידי"... אז את נוטה לשפוט לפי מה שאת הכרת.

מה שנקרא "נוגע בדבר".

בוודאי שיש דברים כמו שהיא כתבה. אני עצמי קראתי משהו שכתבה איזו אשה (מכנה עצמה "חרדיה") בעליצות, על איך בגלל שבעלה היה שמרני מידילטעמה, "הצליחה" בעזרת עו"ד של "יד לאשה" להוציא ממו כל מיני דברים "ועוד כל מיני הפתעות", כלשונה המגעילה.

בוודאי שיש תופעות כאלה. וכנראה שלא נדירות.

ברור, שהטוב ביותר אם מגיעים למצב לא טוב כזה - הוא שאנשים יהיו בני אדם, יזכרו שגם העומד/ת מולם הוא בן אדם, יתפסו אחריות על ילדיהם שצריכים שני הורים בפעל - וידאגו לחלוקה הוגנת של הנטל, גם הכלכלי, וגם לחלוקה הוגנת של הזכות לגדל את ילדיהם.

שלא על זה הגבתי - 

לגופו של ענין - בוודאי שהמכריע עקרונית זה טובתם, אבל גם ברור שבאופן כללי, טובתם של ילדים היא שיהיו להם שני הורים בפעל. כמו כל ילדים במשפחה נורמלית.

ולכן, השימוש בענין זה בפעל פעמים רבות אינו באמת לפי צרכיהם, אלא לפי מניפולציות, או דברים שהתקבלו (ולא דווקא מתוך הרמב"ם..). היום יש נטיה לשנות את זה, כפי שנעשה בעוד מקומות בעולם.

לגבי "היד החזקה" - לא פוסקים הלכה ישירות מהרמב"ם. למעשה, מה שמכריע הלכתית, זה מה שטוב לילדים בכל מקרה, ובזה יש גם שינויים במציאות של ימינו.

והנושא של "חזקת הגיל הרך", הוא נושא מורכב.  שהרי במציאות שהיתה עד היום, התוצאה מזה היתה שזה לא נשאר ב"גיל הרך"..

כל זמן שאנשים לא יתנהגו בצורה נורמלית, ויבינו שלשנִי יש רגשות הוריים וחשיבות לילדים כהורה לא פחות מלהם, כמובן עם דקויות לכל ילד כעניינו - ויבינו שאת מלחמותיהם לא ינהלו על חשבון זה - אז שלא יבואו בשם כל מיני "תיאוריות", כאילו זה מה שגורם...

[ולפעמים, גם אם שני הצדדים מתנהגים כבני אדם - גירושין לא נמנעים... אבל הם כמו שבני אדם אמורים להתנהג גם במצב כזה]

בגלל זה אני אומר שאני יגדל את הילדים ולא יבקש ממנה כסף!!!

נראה לך שהיא תסכים???

איזה הורה ממצוע שם 2200 ש"ח בחודש על ילד???????????????

בבית משפט?? ולעורכי דין????

נראה לך?

כדי להיות בן אדם טוב??

אתה תמים או סתם לא מבין

שכירות, גז, חשמל, מים, שכ"ל, ביגוד, נסיעות, אוכל, תרופות, טיפולי שיניים, ספרי לימוד והיד נטויה.

כשמגדלים את הילד מוציאים את הכסף תוך כדי, כשלא - זה נראה פתאום הרבה.

זוג רוצה להתגרש. פונה לבית משפט. מגיעים להסכם שלא מיטיב עם הבעל. ואז האישה פונה לבית הדין, מבקשת גט, והבעל לא מוכן לתת לה אותו? 

זוג רוצה להתגרש. פונה לבית דין. הבעל לא מוכן לתת גט, אלא אם האישה תוותר על הבית. האישה, נגיד ויתרה על הבית, וקיבלה את הגט. הזוג הולך לבית משפט. הבעל קיבל את הבית, האישה קיבלה את דמי הכתובה, משמורת על הילדים, ומזונות. ככה?

שמנסה לקבל צומי.

אפילו הנשים כאן לא מסכימות איתו....

איך אפשר לעמוד בזה? עדיף כבר משמורת משותפת. ומה קורה כשהילדים אצל האבא? האישה משלמת לו 1800 לכל ילד? מאיפה? 

מה עם מצב שהילדים אצל האבא? האמא משלמת לו מזונות? שכר דירה? 

אני חושבת שמה שיותר נורא זה שהוא עושה את זה בחסות ההלכה. במחילה. ההלכה לא צריכה לאפשר דבר כזה

ולעקוף את הבעל הסרבן במקרים כאלה.

במקרה שלה זה יקרה? 

איך שתרצה

דין האישה הוא כרווקה. מתוך "הארץ".

השבוע הוכיח בית הדין הרבני יכולת מרשימה בפתרון התיק שהוגדר על ידי דוברות בתי הדין הרבניים "תיק העגינות הקשה ביותר שעמו מתמודדת מערכת בתי הדין" - וזאת במקרה של ד"ר עודד גז,שהצליח לברוח מהארץ לפני כשנתיים בלי לתת גט לאשתו. בית הדין הרבני בחיפה החליט בפסק דין תקדימי לבטל את קידושיהם של בני הזוג גז ולהתיר את הגברת ג' גז מעגינותה. המשמעות: מעמדה הוא כשל רווקה שלא נישאה מעולם.

ברח לחול לשנתיים. והוא בתהליכי הסגרה לישראל. וזאת כבר התחלה טובה. 

ועכשיו כשהשכלת אותי בנושא, הוא התעצם אפילו עוד יותר. אז רוב תודות.

אני אשאיר לבית הדין, שמומחה לסוגיות, להחליט מתי הוא ינקוט בסנקציות כלכליות, בנידויים וחרמות, או בענישה פיזית (כזו שחוקית).

כדי שיתקיים הפסוק הבא:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.

עצוב שצריך להסביר את זה פה,

אבל אם הבעל לא רוצה לחיות עם האשה- הוא צריך לתת גט.

הניסיון לכרוך את הגט במזונות ילדים ובמדור - ברוב המקרים, ב"ה, לא מצליח.

ילדים צריכים לחיות באופן נורמלי גם אם ההורים שלהם לא יכולים לחיות ביחד.

וכן, מה לעשות, התורה הטילה על הגבר את החובה לפרנס.

{נושא רגיש מאד בפורום הזה, גם בזוגות נשואים לגמרי...}

בית משפט / בית דין מכריע מה גובה המזונות שמגיעים לילד, כל מקרה לגופו.

כמו שאת זכאית.

והאבא עובד ועובד קשה

תפסיקו לשחק אותה כאילו רק אתן משקיעות בבית ובלעדיכן העולם נישרף!

יש נפש לגבר ונפש לאישה ולכל אחד יש אחריות

וואלה ככל שהדיון מתארך אני הולך להיות סרבן גט גאה !!!

ושהעולם יתפוצץ.

אני מוכן לגדל את הילדים בלי שקל מצידה....היא לא

למה? כי היא רוצה ספונסר!

רק שתדעו הפמינסטיות דופקת את הנשים

הלכתם לייעוץ? מה עם הישארות הילדים בבית ואתם תאיישו את הבית בתורנות, שבוע היא ושבוע אתה? משמורת משותפת כזו?

אולי אפשר לדבר על כך בגישור? 

הוא צריך עו"ד קודם כל בשביל עצמו, להיוועץ בו. ללא ידיעת אשתו.

זה לא בגלל שאין נשים כאלה, אלא בגלל שהסיכוי של אישה ישראלית סטנדרטית להיות כזו הוא שואף לאפס.

רוב הגברים לא אלימים. המקסימום שהם מסוגלים לעשות זה אלימות מילולית שזה גיהנום וסיבה להתגרש - אבל לא אלימות פיזית.

מהצד השני-

יש נשים מוכות. הן נשים מסכנות וצריך לעזור להן, אבל גם צריך לכתוב את האמת:

חלק גדול מהן שייכות למגזר שבו מקובל לרצוח על "כבוד המשפחה" וחלקים אחרים שייכים למגזרים אחרים בחברה היהודית שיש בהם עבודה שצריך לעשות. זה לא המיינסטריים.

והן יהודיות ישראליות סטנדרטיות

ולבוא ולהשמיץ אותם בגלל תופעה מחרידה אבל נדירה, זה פשוט עוול.

גברים שמתנהגים באלימות כלפי הגרושות (או הפרודות) זו תופעה לא נפוצה פחות מאלימות הפוכה. ההבדל זה שנשים לרוב לא יתעסקו באלימות בעצמן אלא ישלחו את המשטרה כדי לעשות את זה.

רק דוגמא אחת:

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/339463

אלימות מילולית למשל זה דבר נורא ואיום שצריך לטפל בו, ללא אפליה מגדרית.

יש עוד סיטואציות שצריכות עזרה חיצונית. לא הכל זה "נשים מוכות " ו"סרבני גט" וכל מיני מילות קוד שהוצאו מהקשרן.

הרוב המוחלט במספרים מוחלטים זה במגזר הערבי, שהם 25% מהאוכלוסיה בסך הכל.

זה נורא ואיום, אבל לא משהו שמנהלים עליו מדיניות.

(קיבלתי קישור פעם באיזה וויכוח על זה)

גבר שמרביץ לאישה הוא לא גבר!!!

אבל כבר נהיה אופנה להתלונן סתם על גברים....

אני מוותר על עו"ד בגלל שאני לא רוצה לבזבז את האוכל של הילדים שלי....

אבל אני טרוריסט....מבינים?

פשוט בושה חלקק מהתגובות כאן....

הייתי מרים טלפון למישהו שזה המקצוע שלו, ומתחיל משם.

יכול להיות שהמצב לא שחור כמו שאתה מציג אותו, ויכול מאוד להיות שכן.

אני לא מבין גדול בזה, אבל צריך לעבוד לפי עובדות ולא לפי דעות.

אם אתה חושב שהמצב אצלכם ש"באו מים עד נפש" - 

ואם אתה אבא שיכול לגדל את ילדיו -

תברר היטב על הנושא של "הורות משותפת". זה הדבר הכי טוב בשביל ילדים.

ואתם תקחו אחריות - תגורו לא רחוק זה מזה, והילדים יהיו חצי-חצי.

גם ההחזקה הכלכלית לגביהם, לפחות לגבי מי שעל גיל 6, אמורה להביא בחשבון הכנסה של שני הצדדים.

כך שאתה יכול להשיג במצב כזה, אם באמת אין ברירה אלא גירושין, גם המשך הקשר האבהי הקבוע עם הילדים, גם החזקה כלכלית שלהם באופן פרופורציונאלי להכנסותיכם.  אל תלך לפי כל מיני דברים שכותבים בעיתונות.

[לגבי כל מיני דברים קשים שהיו שכתבו לך - תתעלם. אנשים בד"כ לא עונים כך למי שנמצא בצרה. אלא שלפעמים, מוציאים עליו עולות שנתקלו בהן, ולא שייכות באמת לגביו.  אתה כתבת מפורש שמי שמסרבת לדבר זו אשתך. זה באמת מצער. הכי טוב היה אם תוכל להיכנס איתה בשיחה, לומר לה שצריך לדבר על המצב. לברר האם ניתן לנסות לשקם משהו - ואם לא, איך מסיימים את זה בצורה הכי אנושית לשני הצדדים ולילדים]

כמו שכבר קורה במשפחות עם משמורת משותפת, שלא מחייבת כל יום בית אחר , אלא שבוע - שבוע. ויש משפחות שמחליטות ששני ההורים יעזבו את הבית המשותף, והילדים ישארו בו, וההורים יאיישו את הבית שבוע זה ושבוע זו.

הליכה אחד מהשני, גם ידיד שלי גרוש שנים וגר חמש דקות הליכה מגרושתו. למרות ששני המקרים הם אינם משמורת משותפת.

גרים באותה סביבה.

הורים במצב כזה, צריכים לקחת אחריות על ילדיהם.

אין שום בעיה לגור במרחק סביר זה מזה. בד"כ יש לאנשים גם רכב.

זה לא מחייב שום "קשר אישי" בין ההורים.

נואשים מרעילים את מערכת היחסים עד שאי אפשר יותר. מדברת מנסיוני. 

לא יודעת איזה שופט קבע שגיסך צריך לשלם לגרושתו, כשהילדים בכלל בחזקתו. השופט כנראה מושחת. ורד. 

אני לא מבין מי נתן לו פס"ד כזה (אלא אם כן מתחת לגיל 6, וגם אז אשה נורמלית לא אמורה לנהוג כך).

כיום זה כבר לא היה עובר.

ואדרבה, יש סיכוי שאם הכנסתו אינה גבוהה ויש לה הכנסה נורמלית, היו מחייבים אותה לשלם לו.

כל ה"מזונות" לילדים אחרי גיל 6, זו תקנה של הרבנות הראשית, מדין צדקה לרוב הדעות, או מדין הארכת תקנת חז"ל למיעוט הדעות. 

בין כך ובין כך, אם המצב הכלכלי של האיש אינו מספיק לכך, ולאשה יש - אז הצדקה אינה נופלת רק עליו.

היא ("כלה נאה") מדברת על גיסה.

ואומרת שהילדים נמצאים אצל האם פעם בשבועיים בשבת, ועל זה הוא צריך "לשלם" לה... יש משהו שיכול להסביר את זה?...

[פשוט תשימי את הסמן ליד התגובה, ואז תראי על מה היא מגיבה...]

ואני בהחלט יכול להגיע למסקנה, שאם לא מדובר בעניה מרודה טוטאלית, אז שמי שמחזיק את הילדים יצטרך "לשלם לה" על פעם בשבועיים שהם אצלה, זה עיוות גמור.

וכמובן שאני מתייחס אל מה שהיא אמרה ואיך שהציגה את הענין.

ולפותח אין מה להילחץ. אני מכיר גם מקרים אחרים לגמרי.

השינויים במציאות כיום, גורמים גם לשינויים מסויימים במציאות ההלכתית.

ויש גם סתם התנהגות של הגינות נורמלית.

[באותה מידה הרי ניתן לומר, למשל, ש"הקללה של התלות באיש בגירושין", נחתה על האשה דווקא...

כשיש דבר שההלכה הבסיסית מנוצלת בו שלא כהוגן, אז יש דרכים לטפל בכך]

[מה שכתבת על בימ"ש לא ממש מדויק. כבר כתבתי שאמרה לי פעם איזו שופטת מכָּרה, שאכן הם הולכים בענין הזה "לפי ההלכה היהודית"...בתחומים האחרים כמובן לא.  טוב, השתנה משהו מאז]

מה שדובר כרגע, היה על מקרה ספציפי של מישהו שהילדים אצלו, ונדרש לשלם על פעם בשבועיים כשהם אצל האמא.. נראה תמוה לגמרי.

אבל נכון שיש התנהלויות מסויימות, שנבעו ממצבים אחרים לגמרי - של נשים חסרות אמצעים, של נשים שאין להן יכולת להתמודד ומנסים "לעזור" להן - וזה הפך למשהו שהוא לפעמים בין אבסורד לאכזריות.

לגבי אשתו השניה, זה מאד מצער. היא צריכה להבין שזה לא מאיזו סימפטיה שלו כלפי הקודמת, אלא כי אין לו ברירה, לא רוצה להסתבך עם הפסק הזה.

והילדים בוודאי אינם אחראים לענייניה של אימם. הם צריכים קשר איתה, אפילו אם זה קצת. וכדאי שהאשה החדשה תבנה איתם יחס כמה שיותר טוב ומתחשב.

יתכן שהאשה חוששת שמא יש בליבו משהו אל ההיא. הוא יכול להבהיר לה את הדברים בנחת. מה בא מההכרח, וגם כמה חשוב שלילדים יש קשר כלשהו עם אם טבעית - ושאין זה הולך במאומה על חשבונה. מאד חבל שיתקלקל להם בגלל זה.

תסלחי לי בחלק מההודעות זה נראה כך וחלק כך ...

אני מוכן "להשפיל " את עצמי בשביל שלום בית אבל אין לי עם מי לדבר.

לא מתכוון להתחתן שוב בכל מקרה.

לחיות עם 3000 ש"ח ??

בגיל 43 לחזור להורים???

עדיף לא לתת גט מאשר להירמס על ידיה....

לי את החיים. 

אבל הבסיס הוא לדבר ושלא מדברים בגלל אגו אי אפשר להגיע לכלום

כשיש לו אישה עם איזה 7 ילדים

ומדבר בבכי ואומר שאין לו ברירה כי איך הוא ישלם להם מזונות

לא הכל זה שחור ולבן...

קל לראות את הצד של האישה המסכנה, אבל יש גם ניצול מצד הנשים

ובמיוחד במקרים שהאישה עוד דואגת להיכנס להיריון לפני הגירושים כדי להגדיל את המזונות

נהוג כיום שגם נשים יוצאות לעבוד ומשתתפות בחלוקת הנטל, זה לא תמיד הוגן להפיל תשלומי מזונות גבוהים על הגברים

נגיד והוא יוזם את הגירושין. נגיד ואין הסכמה בין בני הזוג על גובה המזונות והסדרי הראייה. נגיד שהוא אפילו מעוניין במשמורת על הילדים. מה קורה אז? נותנים לבית המשפט להכריע? כמה זמן זה לוקח? וכמה כסף? ומה עושים אם בית המשפט קובע מזונות בגובה שהוא לא יכול לשלם? 

ומה לגבי השאלה המקורית - האם להתגרש, או לא?

היום אכן יש שינוי

ובגלל החקיקה החדשה, מתחיל לחלחל הבסיס של הורות משותפת שיוויונית.

זו לא היתה ברירת המחדל במשך שנים רבות מאד. גם היום עדיין זה לא כך.

גם ההבאה בחשבון של הכנסות ההורים היא דבר שרק מתחיל כעת.

ו"פק"ס" לא בהכרח אדם שיכול לבדוק "נתונים מדוייקים"..

זאת כן המציאות בבתי המשפט.

זה לא "מחלחל לאט" זה פשוט קורה.

בתי דין מתנהלים אחרת, עדיין לא הצלחתי לעמוד על טיבם של כל ההרכבים בבתי הדין השונים, ומערך השיקולים שלהם לא ברור לי כל צורכו.

לגבי שקלול הכנסות- המדד הוא לא רק כמה יש לי בתלוש בסוף החודש, אלא יכולת ההשתכרות שהיא נגזרת של הרבה יותר מהנתון הזה.

לדוג'- אם אני אם חד הורית, ונושאת בנטל העיקרי על ילדי, בית המשפט ייקח בחשבון גם את העובדה שאני זאת שבמקרה הצורך- אקח את הילדים לחוגים, רופאים וכו'.

אב שאכן רוצה לשאת בנטל שווה כלפי ילדיו, יצטרך מידי פעם להפסיק את עבודתו כדי לבצע את המטלות הללו. וזה , לצערי, עדיין נדיר במחוזותינו.

כל אותם אבות ש'בוכים' על כך שדמי המזונות גבוהים מידי, והאמהות לא נותנות להם מספיק להיות עם הילדים, שוכחים לפעמים את כל שאר הדברים שנכללים באחריות ההורית.

גם הסדרי ראיה או זמני שהות נרחבים, לרוב לא יכללו בתוכם את שאר הדברים.

שלא לדבר על כך שהאם הופכת להיות מוגבלת הרבה יותר ביכולת שלה לצאת ולפרנס, כיוון שאין מי שיהיה עם הילדים בזמן הזה. ועכשיו, אגב, שזה חופש- המציאות הזו קשה פי כמה.

פקידת סעד יכולה לבדוק נתונים ביתר דיוק מאשר מה שבני זוג שרבים ביניהם אומרים בבית המשפט.

ויש לה את היכלות והחובה לבדוק את הנתונים בעוד מקורות שונים ומגוונים מעבר לשיחות עם בני הזוג.

אמרה לי פעם קרובת משפחה, שופטת בכירה, שאכן דווקא בנושא הזה, בתיהמ"ש פוסקים "לפי ההלכה היהודית"..

ה"שיוויונות" בבתיהמ"ש היא עוד פחות מבתיה"ד. 

היום מתחיל שינוי - בגלל החקיקה בכנסת, שבאה בגלל מציאויות שהיו כנראה בלתי נסבלות.

שקלול הכנסות, אכן אמור להיגזר קודם כל מיכולת כלכלית. נספח לכך הוא עוד הוצאות שהזכרת.

וברור שאב שלוקח חלק שווה בהורות, גם לוקח אותו חלק במה שצריך טיפול בילדים - לפעמים גם יותר, בלי "להתחשבן". להגיד ש"זה נדיר" אינו נכון, כי הנדיר הוא שבכלל יש שיתוף כזה בנוכחות.. היום, כנ"ל, ב"ה, יש התקדמות בענין.  הערכתי היא שאם מישהו יבדוק עוד כמה זמן סטאטיסטית, יראה שברגע שאכן הנוכחית ההורית שווה, אז כך גם המטלות הנדרשות ביחס לילדים.

אבות נורמליים, לא "שוכחים" דברים אחרים שבאחריות ההורית. אלו מה שקוראים "אגדות אורבניות".. זה טיפוח של מיתוס שאין לו כל אחיזה מוכחת במציאות. בוודאי במחוזותינו, שהאבות הם בד"כ אבות לא פחות מאשר האימהות אימהות.

"הסדרי ראיה, לא כוללים דברים אחרים בד"כ, כי זה עצמו מושג מזעזע מצד האמת. אבא צריך "לראות" את ילדיו. מה קרה? בגלל שהתגרשו הוא פחות אבא ממה שהיה קודם?..

אלא מה? כשהמשפחה במצב נורמלי, אז יש איזו חלוקה פנימית של השעות שנמצאים מחוץ לבית, בעבודה, ואלו שעם ההורים. כאשר קורית מציאות מצערת של גירושין, אז נצרכת האופציה של שינוי הפונקציות. האב כבר לא יוכל לסמוך על זה שבערב הילדים יחכו לו אחרי יום עבודה, ולכן צריך לתת לפחות את הצ'אנס, שיסדר את חייו בצורה שימשיך להיות אב במשרה מלאה (או חצ-חצי משרה..).

המציאות עד כה היתה, שגם בהורות שיוויונית לגמרי - התשלומים נדרשו מהאב. כמו שאמרתי, "בהסתמך על המשפט העברי".... כביכול.

הנה, מישהו הביא כאן דוגמה אבסורדית של איש שהילדים אצלו כל השבוע, ועל  השבת פעם בשבועיים שהם אצל האם, הוא צריך לשלם..... הרי אם דבר כזה היה קורה הפוך - כל הארץ היתה רועדת.. פשוט לא יאומן.

[לגבי "פק"ס" את צודקת בעיקרון. לצערנו, גם בכך המציאות לא פעם רחוקה מהאידיאל כנראה]

זו סיסמה.

אם יש מצב שיש אפשרות להתחשבות הדדית, באופן ששני בני הזוג יוכלו להמשיך את חייהם בצורה סבירה,

ותבוא אשה ותתעקש על תנאים כאלה שיהרסו לבעלה את חייו - 

אז היא משתמשת ב"נשק" שלה (שלפי מהלך החקיקה כיום, כנראה ילך ויפחת וממילא יש סיכוי שזה יביא גם להפחתת אמצעי-נגד), והוא בשלו..

זה באמת מאד נורא. אבל זה מאד נורא לשני הכיוונים.

בחייה ולנסות לבנות את עצמה בשנית.

זו אינה סיסמה. זאת מציאות שבה גבר יכול לשלוט באופן חד צדדי ואכזרי למדי על חייה של אישה אחרת.

סרבן גט אינו כזה שלא הגיע לעמק השווה עם אם ילדיו, אלא כזה שמתעקש שלא לשחרר את אשתו למרות הצעות להסכמים הוגנים.

הקלות שבה קוראים לכל אחד שנמצא בהליך גירושין ועדיין לא נתן גט לאשתו סרבן גט,  היא בלתי מתקבלת על הדעת.

נכון להיום, יש כ 7 נשים מסורבות גט בארץ.

יתכן שאת כותבת באמת מתמימות (וכמובן, גם יש דברים כמו שאת כותבת, אבל ההכללה לגמרי לא מציאותית. יש הרבה ממש ההיפך).

א. "עילה לגירושין",, כלל אינה דוקא בגלל "יותר מחוסר כבוד בשיחות" ומצד הבעל דווקא. ממש לא שייך. בוודאי בזמננו, שלצערנו הנושא הזה נהיה קל מידי. לפעמים זה לטובה, אבל לפעמים גורם לקלות דעת בנושא קיום משפחה.

גירושין אינם דווקא ענין של "אשמה" של מישהו - ובמקרה שכן, ממש לא יותר "בגלל הגברים".. זו שטות גמורה.

ב. אדם שצוחק ש"מותר לו הכל" בעודו נשוי, זה לא האנשים עליהם אנחנו מדברים. סתם טיפש. הרי אסור לו לגמרי כל זמן שהוא נשוי - וכל זמן שלא התחתן עם מישהי אחרת. אז מה זה "מותר לו".. שאצל האשה האיסור עוד יותר חמור?.. ומה זה "בזבז את כל הכסף המשותף שלהם".. יכול להיות גם ההיפך. באמת לא שייך להיתפס לאיזה מקרה שבדיוק פוגשים בו.

[אני קראתי באיזה מקום, איזו גרושה "חרדית" טיפשה אחת, שכתבה בצחוק גדול, איך עם עו"ד מ"יד לאשה" סחטה מבעלה כל מיני דברים. העילה היתה שבשביל הליצנית הזו, הוא היה "שמרני" מידי.... אז היא כתבה איך קיבלה "כל מיני הפתעות" מביהמ"ש.. (כמובן, כשזה מגיע לאופציה לקבל כסף, זרקה את "חרדיותה", והלכה לבימ"ש חילוני בתקוה ששם תקבל יותר...). מבחיל]

ג. מה זה "הליך נמשך יותר מידי זמן".. אכן נכון. לצערנו זה המצב של העומס בבתיהמ"ש ובבתיה"ד. לא רק בנושא זה.

ד. נשים לא מקבלות כסף רק "בשביל גנים ומעונות". לפי מה שקראתי, זה גם חוגים וכו'. כלומר, נוצר מצב אבסורדי לחלוטין: משפחה שלפני הגירושין, היו מוציאים לפי היכולת, פתאום אחרי גירושין האיש אמור להתנהל כאילו הוא מליונר, והאשה יכולה להמשיך לפי רמת החיים שיכלה מקודם.. זה דבר לא נורמלי. צריכים להמשיך את אותה רמה שיכלו לפני כן.

ה. מה שכתבת ש"ברור שיתנו לאמא זכות קדימה לילדים כי אמא ביננו יודעת לטפל יותר טוב בילדים. 
חוצמיזה שהיא בפועל הביאה אותם לעולם" - 

זה הדבר החמור ביותר שכתבת. פשוט לא יאומן. הילדים הם ילדים של האבא לא פחות מאשר של האמא.

מה זה "בינינו" האמא יודעת לטפל יותר טוב בילדים... מאיזה עולם צר את לוקחת את זה?.. ממשהו שראית על ידך ספציפית? אני ראיתי אבות רבים, שמטפלים בילדים לא פחות טוב  מאימותיהם, ויותר. שלא לדבר ש"ילדים" זה הרבה גילאים, ויש שוני בפונקציות של ההורים בכל גיל. כל ה"השוואה" הזו היא חסרת כל טעם. גם מראה על אחת הבעיות הקשות ביותר בנושא זה, שמסבירה גם התנהלויות קשות מהצד השני, שציינו כאן:  נשים שחושבות שהאבא הוא "פחות אבא" מאשר האמא אמא. משכנעות את עצמן שרגשות הוריים זה לא כ"כ קיים אצלו...  נשים כאלו, זו ממש מופרעוּת קשה. מאבדות צלם אנוש.

מה זה "היא בפעל הביאה אותו לעולם"... ניכר שקודם הצבת את המטרה, אח"כ חיפוש הנימוקים. או שאת באמת נאיבית. ילד נולד מאב ואם. זה שבפעל האמא ילדה, זו אכן זכות גדולה - אין לרגע הגדול הזה שום השלכה לגבי עדיפות בהורות להמשך החיים.

"אבל האבא צריך להבין שיש ילד שצריך... לשלם עליו".. פשוט לא יאומן. כשמדובר בקשר הקרוב עם הילד - אז "היא הביאה אותו בפעל לעולם".... אבל כשמדובר באחריות הכספית, אז "האבא צריך להבין".

עשית מבחינה זו עבודה טובה כאן - אע"פ שאני מעריך שאצלך זה באמת מתמימות: המחשת בדיוק את העיוות של כל מיני "ארגוני נשים", שאח"כ מתבכיינות על המגמות של החזרת השפיות למערכת. הן תופסות כמו שכתבת: האמא זו אמא, האבא זה כספומט. תפיסה מופרעת, שכמעט אין לי ספק שאצל רבות מהן זה בא מרקעים אישיים או "היסטוריים" שצריכים בדיקה.

אדם נורמלי, צריך לתפוס שהורים זה הורים. זה נושא עמוק מאד - מציאותית ורגשית. ולדאוג לכך שגם אם חלילה מגיע מצב של גירושין, כמה שאפשר יוכל הילד להיות בפעל עם שני הורים; וכמה שפאשר יוכל לחיות גם במצב סביר כלכלית, וגם שני הוריו. פשוט ביותר.

בגידה או כד', ח"ו.

העיקר, לא להסיק דברים מכלילים ומרחיקים, בגלל מציאויות קונקרטיות.

הרי אני התייחסתי למה שכתב פותח השרשור, וכד'.

לא להגדרה "מדעית".

בוודאי שאם יש הצעות הוגנות - ויש הגינות משני הצדדים, וסתם אדם מחליט "לא לשחרר את אישתו", כי יש לו היכולת ההלכתית הזו - זה מזעזע.

יפה אמרת - לכך בדיוק התכוונתי: 

"הקלות שבה קוראים לכל אחד שנמצא בהליך גירושין ועדיין לא נתן גט לאשתו סרבן גט, היא בלתי מתקבלת על הדעת".

בכלל לא צריך לעסוק ב"הכחשת" דבר כזה כי זה מתחת לרמה.

אבל מה שאני אכן אומר, הוא בדיוק על ההליך המשפטי.

בהליך הדיון, עפ"י דין תורה - שבמקרה זה מובן לגמרי  גם בשכל האנושי - יש "כלים" לכל צד.

בפרט במצב הנתון עד כה, שיש בו לא פעם עיוות קשה (לדוגמה, גם בתימ"ש - שאינם חשודים כל אדיקות בתורת ישראל, בנושא תשלום המזונות היו דנים, לפי מה ששמעתי, עד לאחרונה, שהאב ישלם, גם במקרה של משכורות זהות או אפילו שכר נמוך יותר - וגם במקרה של שהות שווה של הילדים. מהין בא דבר כזה? הם אמרו בזה אנחנו לפי הדין היהודי... א"עפ שהמעיין בהלכה, יודע שבאמת זה לא ממש כך. קשור להרבה נסיבות).

אשר על כן, אם אשה מחליטה "להשתגע", לא מענין אותה אם בעלה יראה את הילדים או לא, לא מענין אותה אם יש איזו הגינות בחלוקה הכספית או לא - הרי זו אלימות לא פחותה, ועם השלכות לא פחות חמורות - ובמקרה כזה, הוא יכול להשתמש במה שבידיו, ולומר שאינו מוכן לגרש בתנאים כאלו, בדיוק כמו שהיא דורשת גירושין דווקא בתנאים כאלו..

ואכן, בתי"ד עצמם "משתמשים" בכך. כלומר, כשרואים שהצדק הטבעי נוטה לא להסכים לדרישות פורמליות מופרזות, אינם ממהרים ללחוץ מנסים להביא לפשרה, ולתובנה של שני הצדדים: של האיש - שלא יוכל להשתמש בכלי זה בלי סוף, כלומר כדי לסחוט מה שלא צודק; ושל האשה - שאם תנסה להתעקש על מה שלא ראוי, אז אין לחץ...

גם אנשים שמתגרשים צריכים להיות בני אדם. בעיני, זו צדקנות חסרת כיסוי, פופוליסטית, שמתייחסים אל אנשים שהיו נשואים ויש להם ילדים, כאילו זה איזה שני חבר'ה שמחליטים אחרי כמה דייטים שלא מתאים, וצד אחד מתעקש...

יש מערכת שלימה של השקעה הדדית של שנים - אווילות לחשוב ש"קודם כל" צד אחד ישחרר מיידית את השני שלא מעונין בו - וכל השאר באמת חשבו אבל מה אפשר לעשות....

בשום מערכת הסכמית - כלכלית, חברות מסחריות וכד' - לא מפרקים שותפות כך. 

ניכר שאתה מדבר ממשהו שפגשת בו, שאולי באמת היה בו כך. אבל ההכללה אינה נכונה.

גט הוא לגמרי חלק מהסכם, ובצדק כפי שהסברתי בהודעה לעיל. וכך עושים בבתיה"ד, הסכם טרם גירושין, אם כי יש כאלה שנוקטים מידת חסידות ובאמת אינם תולים זה בזה, וממשיכים לדון אח"כ. עורכי דין מן השורה קוראים לזה "שטות". דיינים מתייחסים לכך כאיזו "מידת חסידות"..

וההכללה שאמרת אינה נכונה. לצערנו, "אלימות" יכולה להיות גם אצל אלו וגם אצל אלו. היא לא מתחילה ממין האדם, אלא מזה שיהיה בן אדם. בין איש בין אשה.

וכמו שיש כאלה שמשתמשים בגט לסחטנות, לצערנו - יש גם ההיפך, שמתמשים באמירה על "סרבנות גט", כדי לסחוט אי עמידה על דברים בסיסיים וצודקים. גם לשותפות יש כללים איך מפרקים.

אני חושב, שהסגנון שנקטת בו, הוא עצמו אלים, גם אם כותבים בסופו "נקודה"..

שחושפים לתופעות הפוכות.

גירושין, כשצריך ל"ע, זה דבר הדדי.

באותה מידה, ניתן לומר, שלתת עדיפות לאחד הצדדים אם יתגרשו, זה לא כלי לגיטימי, לא משנה איך תציג את זה..

ילדים של שניהם, רכוש של שניהם - פתאום משהו אמור להשתנות?

ולכן, תיאורטית, אם כל צד היה "מוותר" על כל עדיפויותיו, באמת לא היה קורה כלום. ומי שסתם רוצה לעכב כי לא רוצה שיהיה לה טוב בחיים וכד', היה עבריין באופן סיסטמתי.

כלומר, אם היה אכן כדבריך, שההתמודדות עם שאר הדברים היתה נעשית באופן שיוויוני ולא בכח, אז באמת כל עיכוב מצד זה, היה סתם אלימות.

אבל ברגע שאנחנו לא מדברים באופן תיאורטי, אלא באופן שאותה תורה שהעניקה זכויות לאשה - שאמורות להיות מנוצלות במצבים ספציפיים - היא שהעניקה את התלות בנתינת הגט באיש; ויש מצב בפעל, שמה שאפשרי לאשה מנוצל בצורה לא הגונה, אז יש כנגד זה את הבלם שלא כך יסתיים הענין.  הרי כל היכולת שלה "לתבוע" דברים כאלה, בא מאותה סיבה שהיא נשואה לו.

לכן, צריך הגינות. ולא כל אי הסכמה של איש לתת גט מיידית ואח"כ לדון בשאר - היא הסרבנות השלילית. אדרבה, זה לא מקובל. המקובל הוא שקודם יש הסכם, וחותמים את הענין. זו הנורמה. 

ובד"כ, דומני שבתי"ד מספיק חכמים לתפוס את האיזון הזה, ולדעת מתי אחד הצדדים משתמש במה שיש לו בצורה מוגזמת.

אדרבה, אני שמעתי פעם על איזה דיין חשוב, שהסביר לאיש - שבתום ליבו הסכים לגט, והיה מעונין, ברגע שזה רק התאפשר אחרי כל מיני דיונים - כמה טוב הוא עשה.. עד שהאיש הזה הבין שכנראה זה משהו ממש חריג....

מפקידים סכום גדול בקופת בית משפט כערבון, ומבצעים פרוצדורה וממשיכים הלאה.

נראה אישה שמסכימה לזה...

1800*4

חצי שכר דירה

הוצאות נילוות.....

אפילו חבל לתלות את עצמי לא ישאר לי כסף

מרגיש ללא מוצא, בודד...

וואו

זה כואב.

האם ניסיתם טיפול זוגי אי פעם?

אם אתה רוצה אפיק חדש - שמעתי על שיטה שקוראים לה "שלושת העקרונות" 

The three principales

שממש הצילו נישואין שהיו על סף גירושין והפכו ממש את הקערה על פיה!

יש ניסים בעולם. ממליצה לשמוע על זה ברשת.

לא מחפש להיות סרבן גט! לא מחפש להפעיל טרור!

זה הדרך היחידה שלי לנסות לגרום לה לחשוב בהגיון

גבר שעובד בשתי עבודות פיזיות כדי להביא פרנסה והיא מנצלת את זה כדי להתעשר על חשבוני ודורשת סכומים שבחיים לא הרווחתי אותם .

זו הדרך להתמודד איתה כי חוקית אני לא יצליח נגדה

וגם אם אני יהיה סרבן אני יעשה את זה בגאווה כי זה הדרך שלי להתמודד ולא בגלל שאני רוצה לעשות לה רע

אז כל אלו שמדברים על טרור וסרבנות נראה אתכם במצב שלי

תתביישו לכם כי חוץ מסיסמאות לא שמעתי ממכם כלום ו ממש לא החכמתי

נשמע קשה, כואב מצער, מרגיש ללא מוצא, בודד...

וואו

זה כואב.

האם ניסיתם טיפול זוגי אי פעם?

אם אתה רוצה אפיק חדש - שמעתי על שיטה שקוראים לה "שלושת העקרונות" 

The three principales

שממש הצילו נישואין שהיו על סף גירושין והפכו ממש את הקערה על פיה!

יש ניסים בעולם. ממליצה לשמוע על זה ברשת.

על כל פנים - טיפול זוגי ניסיתם אי פעם?

לך לאיש מקצוע, תפתח בפניו את התחושות שלך, את מה שאתה חושב שנכון או לא נכון לך, תבחן את עצמך מה המקום שלך בזוגיות, בהורות, בפרנסה, ובעולם בכלל,

אז, ורק אז, תוכל לנסות לקבל החלטה מושכלת ביחס להמשך דרכך בעולם.
אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה קורה אצלך בלב, בבית ובחשבון הבנק.

מחליטים רק אם ב100% אתה חושב שעשיתה הכל בכל מכל כל כדי למנוע את המצב הזה ,

האם אתה מרגיש ב100% שניסיתה הכל כדי לעשות שלום בית ,?

במקרים שאני מכירה של גרושים ששאלתי אותם אם את /אתה מרגיש שעשיתה הכל כדי למנוע את זה?

הם ענו לי לא ..

בפשטות לא ! למה ? כי לא היה לי כח להתמודד עם זה..

כי הכבוד והאגו שלי היה חשוב לי יותר..

כי רציתי שקט ממנה / ממנו 

שרבים ולא שמים קו אדום ברור שלא יהיה אהבה ולא כבוד ולא אינטימיות ויהיו פגיעות ושנאה כפי שהגדרה .

תנסה להוריד את הכובע וללכת ליועץ מומחה לבד שידריך אותך איך לפעול ואם אתה רוצה אני יכולה להפנות אותך באישי..[ מהמרכז]

ראיתי כעת את ההודעה שלך, והיא החזירה אותי אחורה או בעצם להווה.

קודם כל אני מתנצל שאני לא קורא את כל השרשור, אבל לגופו של עניין אני נמצא במצב די דומה לשלך. התייעצתי פה בעניין דומה לפני חצי שנה בערך (תוכל לחפש את השרשור).

הדילמה ברורה: להתגרש ולהתאבד כלכלית או לסבול בשקט.

אחרי ששיתפתי את הפוסט (והקמת שגם קצת לפניו) התייעצתי עם לא מעט אנשי מקצוע, שאלתי בעוד קבוצות ודיברתי בטלפון ובהתכתבות עם עורכי דין ואנשים שהתגרשו, ומרובם המוחלט הבנתי שאם ההכנסה שלי לא גבוהה, גירושים הם התאבדות כלכלית. אנשים סיפרו לי סיפורים מטורפים על כמה שהחיים שלהם הידרדרו אחרי הגירושים, כך שבכלל לא נשארה להם יכולת למצוא זוגיות תקינה.

אני לא בעד לשכנע אותך להישאר. ממש לא. אני אחד שחווה יום-יום את הסבל שבנישואים לא מוצלחים, עם לא מעט ניסיונות טיפול, ובאמת יש שלב שאתה רק משלה את עצמך שמשהו יסתדר. מצד שני חייבים לדעת שגירושים הם בכלל לא עניין של מה בכך.

אם אתה רוצה, אתה מוזמן לדבר איתי בפרטי

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.