1. אחרי שבשבוע שעבר קיבלנו פק"לים, השבוע ירדנו לשטח לתרגל את התפקידים החדשים.
התרגולים לא היו במסגרת מחלקתית, אלא כל החיילים מהפלוגה שקיבלו פק"ל של מפקדי חוליות היו ביחד עם סגל שהורכב ממפקדים מכמה מחלקות, ויצא שלא היה שום מפקד מהמחלקה שלנו.
היינו שבעה או שמונה חבר'ה מהמחלקה שלנו, וכולם היו מבואסים מהקטע שאנחנו לא עם המחלקה שלנו ובלי המפקדים שלנו. ביום ראשון בערב כבר ירדנו לשטח, וביום שני הקצין שהיה איתנו שאל אותי מה שלומי, ואמרתי לו שלעת עתה זה השבוע הכי קשה נפשית שהיה לי בצבא בגלל הריחוק מאביגיל ויהונתן, הוא ניסה להבין למה זה, הרי בסך הכל יום לפני זה ראיתי אותם, וגיליתי לו שאחד הזמנים הכי מבאסים הוא באוטובוס מהבית לצבא, ככה שהבאסה עוד לא עברה...
2. בכל מקרה, לאט לאט התרגלתי לחבר'ה האחרים וגם למפקדים, והייתי יכול בצורה טובה יותר להתמקד במטרה שלשמה ירדנו לשטח. מי שקיבל פק"ל של נגב, מטול או קלע ניצל את השבוע הזה להיכרות עם הנשק החדש שהוא קיבל, ואנחנו פשוט למדנו את הטכניקה שבה מנהלים היתקלות עם מחבלים, בהתחלה התירגולים היו על יבש ובהמשך גם על רטוב.
באחד הימים בסיום תפילת מנחה, המ"מ שהיה איתנו אמר לנו לפתוח שעון, ושלח את הדתיים לעשרים דקות של סדר צהריים. כמובן שהחבר'ה הביינישים היו מאוד מבסוטים מהעניין, אבל כשהחבר'ה האחרים הצטרפו השתנו לנו התכניות.
תיכננו לפתוח ספר וללמוד, אבל הם ביקשו שמישהו יעביר שיעור. היה קצת אתגר לחשוב על מה לדבר, אבל כשעלה רעיון על מה לדבר ידעתי להסתדר.
3. במהלך הלילות יש תורנות שמירות, כשבכל פעם שני חבר'ה שומרים. בלילה הראשון ששמרנו פתאום שמענו רעש חזק של גרירה. כמובן שמיד הארנו לכיוון הרעש וניסינו לבדוק מה זה. מסתבר שתנים הגיעו לנקודה שבה ריכזנו את שקיות הזבל ופשוט גנבו שקית.
זרקנו אבנים לכיוון כדי לנסות להבריח אותם, והצמד שלי היה יותר אמיץ ממני אז הוא גם רץ לשם. מסתבר שהם תפסו אומץ, כי אחרי כמה דקות הם גנבו עוד שקית. כלקח מהאירוע בלילות הבאים שמנו את שקיות הזבל הרבה יותר קרוב.
המשך השבוע הייתה לנו חוויה מתקנת כשבדיוק בזמן השמירה שלנו המפקדים עשו הקפצה, ושנינו עמדנו להנאתנו בזמן שכל השאר זחלו ותירגלו תפעול מעצורים אחרי ששלפו אותם מהשק"שים...
4. למרות שהמפקדים ניסו לעבוד עלינו שלא בטוח שההשבעה תהיה השבוע ואולי נישאר בשטח ליום חמישי, היה ברור לכולם שביום רביעי כבר נגיע לבסיס ונתארגן לקראת ההשבעה.
ביום רביעי בצהריים עלינו לבסיס, וכל החבר'ה נכנסו למצב רוח עליז כזה, גם קצת התרגשות לקראת ההשבעה, ובעיקר העובדה שחוזרים למחלקות שלנו.
5. ביום חמישי בשעות הבוקר הגענו ללטרון, ותוך כדי האימונים לטקס ההשבעה כולנו התוודענו למצטיינים הפלוגתיים, כשמכל פלוגה יש חניך מצטיין וחייל למופת.
בפלוגה המסייעת, שני המצטיינים היו כמובן מהמחלקה שלנו, והמעניין הוא השוני הגדול בניהם. החייל שנבחר להיות החניך המצטיין הוא אסף, בייניש שהתגייס במסגרת 'הסדר מרכז' בגיל 26, אחרי שמונה שנות לימוד בישיבה.
לעומתו, המצטיין השני הוא רון, חייל שהיה בכלא שלוש פעמים בגלל עריקות, שהתגייס לפני שנה לתפקיד ג'וב, נלחם הרבה מאוד כדי לעבור לשירות קרבי ובסוף הצליח להצטרף אלינו. הם מאוד שונים אחד מהשני, כל אחד מהם קיבל את הכבוד הזה על משהו שונה, ולשניהם זה באמת מגיע.
אסף המסכן ניסה להזכיר לי שלא עושים לאחרים דברים שלא היית רוצה שיעשו לך, אך ברוב רשעותי נהינתי להזכיר לו שוב ושוב את מעמדו המיוחד כחייל מצטיין.
6. אני לא אדם של טקסים, אני לא מאלה שהולכים ביום הזיכרון לכל מיני טקסים או דברים כאלה, ובכל זאת ממש נהניתי מטקס ההשבעה. כמובן שאביגיל ויהונתן הגיעו, וגם ההורים שלי, והעמידה במצב דום ובמצב נוח במשך שעה ומשהו לא הפריעה לי בכלל.
טקס כזה הוא דבר מרשים, וכמו שהמפקדים והמ"פ חזרו ואמרו שוב ושוב, זה לא סתם טקס, זה הזמן שבו אנחנו מצהירים אמונים לצבא ובעצם אומרים לחברים שלנו ולכל העם – כשתצטרכו אותנו, אנחנו נהיה שם. לחלקנו זה היה ברור גם הרבה לפני כן, ועדיין יש בזה משהו.
7. כמובן שיהונתן היה אטרקציה בהשבעה, המש"קית ת"ש הגיעה אלינו במיוחד כדי לראות את יהונתן, אחרי ההשבעה הבאתי אותו למקום שכל החבר'ה התרכזו וכולם מאוד נהנו לראות אותו, הסמל הודיע לי שאני יכול להביא אותו למסדר שעשו לנו וכשאנשים שמעו שהתינוק המתוק הזה הוא הבן שלי, התחילו לצלם אותנו ולהתרגש, אפילו המ"פ בשלב מאוחר יותר שאל אותי בשלב כלשהו איפה הבן שלי, בקיצור, התינוק שלנו תפס שם במה והיה מבדר.
8. אני זוכר שפעם קראתי בספר על דרור ויינברג ('וקראתם דרור', ספר מצוין שכתבה רונית לוינשטיין, זכרונה לברכה), שדרור אמר שחייל דתי הוא לא זה שיתפלל שלוש תפילות במניין, זה בסיסי ואין על מה לדבר בכלל אם זה לא נמצא.
חייל דתי הוא זה שממלא את החובות שלו כחייל בצורה הטובה ביותר. אני מאוד מתחבר להגדרה הזאת, ורוצה להוסיף עליה מכיוון נוסף: חייל דתי שמתגייס צריך להיות דמות משפיעה במחלקה. לא רק בכיוון הדתי, אלא להיות ער למצוקות של חיילים, לשים לב לקשיים ולשמש אוזן קשובה למי שצריך אחת כזאת. זה לא דבר גרנדיוזי או רחוק, לפחות במסגרת שאני מכיר זה קיים, פשוט צריך לשים לב.