הסורים על הגדרות
מחשש שמא זנב הידיעה הזו התפספס לכם, אני מציין אותה למען ההיסטוריה והפרוטוקול: במסגרת העסקה מול סוריה להשבת הצעירה הישראלית בתיווך רוסי, אמור היה להשתחרר בין השאר גם מחבל שנשפט ל-14 שנות מאסר על תכנון פיגועים מטעם חיזבאללה.
אלא שאותו מחבל הודיע שהוא... שימו לב... מעדיף להישאר בכלא הישראלי, כלא קציעות, ולא לחזור למכורתו סוריה. אתם הבנתם את זה? הוא מעדיף את הכלא הישראלי על פני החופש הסורי. מישהו מוכן לדווח על זה לאבירי זכויות האדם רודפי ישראל?
כולנו הושפלנו בלילה ההוא
אני חייב להודות שלא הופתעתי שלא לשמוע על כך בדל דיווח באמצעי התקשורת. לצערי הם התרגלו להתעלם ואנחנו התרגלנו להתעלמות שלהם.
אז ככה, כשהירושלמים ואנשי הצפון הצטנפו בבתיהם בשעות הלילה של יום רביעי ותלו מבטים בחלונות אל פתיתי השלג שירדו עלינו, יצאה קבוצת חרדים לתפילה בכותל. כדרכם הם עברו בשער שכם, כדרכם בין קבוצות של ערבים תושבי הסביבה ועוברי אורח.
אלא שהפעם זה היה אחרת. בעודם עוברים במקום תקפו אותם עשרות צעירים ערבים (כן, זה אמנם שלג אבל אין ביטוי אחר שיתאים לסצנה הזו) ביידוי אלים של שלג תוך כדי צחוק גדול ומתגלגל וקריאות קולניות של גנאי והשפלה בעוד החרדים מתכנסים לתוך מעיליהם, מנסים לגונן על עצמם ובעיקר להימלט ממטר כדורי השלג והקללות שהוטחו בהם.
מובן שאיש מהקבוצה החרדית לא העז להסתובב ולעמוד מול התוקפים הצוחקים בקול גדול למראה היהודים הנמלטים בבושה גדולה במדרגות היורדות אל שער שכם. כל אחד מאותם חרדים ידע בבירור מה יהיה גורלו אם רק יעז להתעמת חזיתית עם הפורעים והעדיף להבליג ולהיעלם מהמקום כמה שיותר מהר. שרק יעבור.
הסרטון המתעד את המתקפה הופץ ברשתות החברתיות הערביות וזכה לעשרות אלפי צפיות נלהבות. כך סיפר לי מאור צמח מתנועת 'לך ירושלים'. צפיתי בסרטון הזה שוב ושוב ובכל פעם זה היה מזעזע יותר ויותר. השפלת היהודים הזו, שמזכירה ללא ספק תקופות אפלות ביותר, התרחשה בירושלים בירת ישראל ובמרחק עשרות מטרים מעמדת משמר הגבול.
אני לא בא בטרוניה ללוחמי מג"ב. איני יודע מה הם עשו באותו זמן וסביר להניח שעסקו במשימה חשובה אחרת, אבל אי אפשר להעלים עין מהביטחון העצמי האדיר של צעירים ערבים שבוחרים לפרוע ולהשפיל יהודים בדרכם לתפילה ויודעים ששום דבר לא יקרה להם. מקסימום הם יגדירו את זה כמעשה שובבות חורפי. היהודים ימשיכו לחטוף ולסתום. ואגב, תבדקו, גם בשנה שעברה זה קרה ובדיוק באותו מקום.
אויבת העם
כמה להג וכמה לעג הוטח ביונית לוי בעקבות הריאיון עם בנימין נתניהו. "ראיון עגום", כתב אחד, "היא לא עימתה את נתניהו עם שקריו", הוסיף אחר. "סינדרום נווה אילן", כתב אורי משגב שהלין על "הריאיון המצחקק והמתמסר", "הרגשתי מחולל", תיאר מומחה אחר ב'הארץ' את תחושותיו כצופה בראיון ועוד ועוד מתקפות כיד הדמיון הטובה עליהם. בקיצור, יונית לא עמדה בציפיות ועל כן היא תיצלב בכיכר העיר.
אז קצת קשה לי להאמין שזה קורה לי, אבל גם אם זה עולה בריאות צריך לומר כמה מילים טובות גם על יונית לוי ששאלה שאלות תקיפות את ראש הממשלה, כולל בנושאים הבלתי נוחים לו לחלוטין, כמו התנהלותו של בנו יאיר, או לעמת אותו עם תאריכים שלא מסתדרים עם תיאור המציאות בפיו של נתניהו. הא לא פסחה על שאלות משמאל ומימין (למה בעצם בן גביר לא יכול להיות שר), התעקשה ודרשה שוב ושוב תשובות מנתניהו שניסה להעביר נושא וניסתה להצמיד אותו לפינה.
נכון, חברים בשמאל, האיש ידע להשיב ובעיקר לשלוף את ה'נה נה נה נה' שלו בזמן, נכון, האיש בא מוכן לראיון ולא דילג על שום נושא, גם לא אלה שלא היו נוחים לו, נכון, היא העזה לצחוק מההלצה שלו, אבל כל זה לא אומר שהיא חטאה למקצוע או למחנה שמאחוריה. תבחנו את שאלותיה עניינית. אז מה אם הוא חרג מתפקידו (וממומחיותו) והצליח להצחיק אותה? נראה שחוץ מלדרוש את הוצאתה להורג של הבוגדת הכושלת נאמר כבר הכול. תרגיעו.
בין דם לדם ובין דין לדין
הנה לכם סיפור משונה. במסגרת המחאה על מותו של אהוביה סנדק ז"ל הגיעו לתל אביב מספר צעירים חמושים בצבע אדום, התמקמו בכיכר דיזינגוף ושפכו את הצבע אל מימי המזרקה שבמקום. חודש לאחר מכן כשהא בדרכו לבית הוריו שבירושלים נעצר על ידי המשטרה קטין כבן 16 בחשד לביצוע המעשה.
הקטין נחקר ללא נוכחות הוריו על אף גילו הצעיר ובתום החקירה קיבל הרחקה מתל אביב ל-15 ימים.
במוחו של תלמיד אחת הישיבות התיכוניות המובילות שהתוודע לאירוע, הדהד משהו בזיכרון סביב צבע אדום במזרקה. הוא נזכר שבמחאה נגד אלימות כלפי נשים שהתקיימה בסוף שנת 2018 נצבעו מספר מזרקות מים בצבע אדום לאות מחאה. משום כך פנה למשטרה ושאל אם התבצע מעצר לאותן נשים מבצעות המחאה ההיא והאם גם הן הורחקו מתל אביב, או אולי נענשו בעונש אחר כלשהו, ובמידה ולא, יתכבדו נא בדוברות המשטרה ויסבירו את ההבדל ביחס בין אותן נשים מוחות לאותו קטין החשוד במחאת המזרקה.
עכשיו שימו לב לתגובת המשטרה: "המשטרה פתחה בחקירה עם קבלת דיווח בדבר חשד להשחתת פני מקרקעין בכיכר דיזינגוף, לאחר שנצפו מספר חשודים שופכים צבע אדום אל תוך מזרקה, לצד הצבת שלט מחאה סמוך למקום. בתוך כך, המשטרה אספה ממצאים שונים בזירה ועצרה לחקירה חשוד במעורבות בהתאם להוראות החוק, בסיומה שוחרר בתנאים מגבילים".
על התגובה הזו תהה השואל אם מדובר ב'העתק הדבק' מתשובות לשאלות אחרות. "נשמח לתגובה ראויה, שתכלול תגובה לכל הטענות שהעלינו", כתב ובמשטרה השיבו: "תגובתנו נשלחה אליכם ואין לנו מה להוסיף עליה".
נדמה לי שלא נותר אלא להצטרף לתמיהותיו של אותו תלמידי ישיבה (שביקש שאשמור על עילום שמו), תמיהות שנותרו תלויות באוויר ללא מענה: האם ומדוע היה דין שונה לאותו קטין לעומת המוחות ממאת הנשים?
שכוייח' עצום
עונה 3 של שטיסל התקפלה לה בקצב המיוחד של שטיסל. אפשר לומר הרבה על הסדרה הזו, על הגיבורים, על המשחק, על התסריט, על הדיוק בניואנסים, על ההומור ועוד, אבל אני מבקש להתמקד מעט בקצב הזה שלה.
הקצב שבו התנהלה הסדרה, הקצב המתון הרגוע והאנושי, שבולט כל כך על רקע סדרות עתירות הרשף, הקצף ותמרות העשן, היריות, החיסולים, האהבות והשנאות, והכול בקיצוניות בולטת ומחרישת אזניים ולבבות. הקצב של שטיסל מחזיר לכולנו את היכולת לתת כבוד למילה הנאמרת, למשפט המתוחכם, למשחק המדויק, לתנועות פנים שאומרות יותר מאינספור מילים, לאיכויות וזוויות צילום (וציור) שאין במקומות אחרים, להקשבה לא רק למגזר אחר ולשפה אחרת, אלא ממש אחד לשני במובן הכי פשוט של המילה. את כל אלה שכחנו בין גלי ים הנטפליקס שמסביב.
ניתן בהחלט לקוות שיוצרי הסדרה לא יזדקקו לעוד חמש שנים כדי להגיע לעונה 4, ובעיקר שלא יקשיבו לאותם מומחים בעיני עצמם שרומזים להם שאולי אין צורך בעוד עונה.
אפשר גם בלי זה
ועוד קטנטנה בעניין שטיסל: לצד השבחים על הסדרה הרשו לי לחרוג מעט ולהעיר: אני יודע שאתם, כותבי, מפיקי, יוצרי ושחקני הסדרה, לא חייבים לנו כלום, אבל בכל זאת, מאחר ומדובר בסדרה שמבקשת לפנות לכלל המגזרים ואכן מגיעה אליהם, נודה לכם אם בעונות הבאות לא נזדקק לאזהרת צניעות, גם לא בסצנה אחת. אפשר להסתדר בלי החומר הזה. מי שבוער לו לקבל את ליטרת החומרים הללו יוכל למצוא אותם בשפע בסדרות אחרות.
שוב, אתם לא חייבים לנו כלום. זו היצירה שלכם, ובכל זאת, בקשה.
מלכלכים עלינו
מכירים את זה שאחרי כל חג ומועד עטים עלינו ארגוני הסביבה הירקרקים ומפזזים בכתבת ה'ישראלי המכוער' התורנית ומכלים בנו את זעמם בשל שקיות במבה, פחיות מעוכות וגחלי מנגל שנותרו פזורים באתרים ובחופים? אז זהו, שמאוד הייתי רוצה לראות את אותם ירקרקים בעוד משימה אחת קטנה.
שלא יובן לא נכון. אין כאן להצדיק ולו ברמז את מותירי ערימות האשפה בחוצותינו. התופעה ראויה לכל גינוי, אבל יש עוד משהו שראוי לגינוי וזו ההבלגה:
פעילי תנועת רגבים ביקרו באחרונה במחצבה נטושה בפאתי רמאללה וגילו שהמקום הפך להר זבל ענק אותו יצרה ברוב טובה ואדיבותה עיריית רמאללה במהלך ימי הסגר הראשון. ברגבים דרשו מהמינהל האזרחי אכיפה. האכיפה הסתכמה בקנס מזערי לבעלי שלוש משאיות. הר הזבל הענק הצמוד לנחל שיורד לוואדי קלט וממנו לים המלח נותר במקום.
בשלב הזה היינו מצפים שארגוני הסביבה יעוטו על האירוע וייצאו למאבק חסר פשרות נגד ההזנחה והיעדר האכיפה מול עיריית רמאללה ועברייניה, אבל... איך לומר בעדינות... מסתבר שהרבה יותר קל ויעיל להכפיש את כולנו כ'הישראלי המכוער' מאשר לטפל בעיריית רמאללה המכערת ומזהמת את הנחלים ואת מי התהום.
סיר לחץ שמתפוצץ
בצה"ל נרשמה עלייה חריגה של 24% במספר הדיווחים על פגיעה מינית. בצה"ל מעריכים כי הגידול המשמעותי שחל בהיקף הדיווחים הוא תוצאה ישירה של הסגרים ועוצר היציאות עקב ההתמודדות עם נגיף הקורונה. כך דווח ב'ישראל היום'.
בואו ניתן את הנתון הזה בניסוח קצת שונה ופחות מכובס: כאשר סוגרים יחד צעירים וצעירות במקום אחד שבוע אחר שבוע גדל הסיכון לעליה דרמטית בהיקף ההטרדות המיניות. זה אולי לא נעים לשמוע ולא נעים לומר, וזה אכן מצריך ענישה, אבל איך שלא תהפכו את זה יהיה קשה להתחמק מכך שככל שחבורת הצעירים שנקראת חיילי וחיילות צה"ל סגורה יותר יחד המתח שבין המינים יעשה את שלו, ולצערינו השלכותיו של הלחץ הזה הן בין השאר גם תקיפות בזויות מהסוג הזה. אז למה דחוף לכם להביא את האווירה המתוחה הזו גם אל יחידות העילית של צה"ל?
שאלה בקטנה
שאלה תמימה: מאחר והיועמ"ש מנדלבליט קבע שבני גנץ אינו מוסמך לסגור את גלי צה"ל בתקופת בחירות, מאחר ובכך הפך היועמ"ש למגינה של התחנה הצבאית, האם ההחלטה של גל"צ לתת רצועת שידור למי שהייתה המשנה של היועמ"ש לא אמורה לעורר בנו תחושה לא נעימה של ניגוד עניינים?
להערות ולהארות שלכם: [email protected]
לעוד כמה הערות קודמות: