כבוד מלכים וטרור דמים

בתוך הכאוס העולמי והטרור בארצנו, כמעט נבלעו ולא די שמנו לבנו לשתי סצנות מזרח-תיכוניות מעודדות. שתיהן קשורות בנשיאנו יצחק הרצוג.

הראשונה – באנקרה בירת תורכיה: נשיא מדינת ישראל מתקבל על-ידי מארחו נשיא תורכיה ארדואן בטקס צבאי מרשים ביותר.

כבוד תורכי למדינת ישראל – אחרי שנים רבות של נתק וגידופים בלתי נסבלים. השניה – בשבוע שעבר בעמאן: נשיא מדינת ישראל מתקבל על-ידי מארחו המלך עבדאללה השני בטקס צבאי מרשים לא פחות. כבוד למדינה שממערב לממלכה האשמית, שיחסי השלום ביניהם ידעו מעלות ומורדות.

טוב עשה הנשיא כשנענה להזמנותיהם. שני המפגשים הללו משפרים ומתחזקים את יחסי ישראל עם שתי המדינות, הגם שמנהיגיהן תומכים גם עתה באופן מוחלט בהקמת מדינה פלסטינית ובהסגת ישראל לקווי 67. שניהם חוזרים ומדברים על ירושלים, הקדושה למוסלמים וכבושה בידי ישראל, מתריעים נגד המשך שלטון ישראל בהר הבית ותומכים במאבק הפלסטיני. ארדואן נותן רוח גבית לחמאס בעזה, עבדאללה הוא פטרונו של ראש אש"ף אבו-מאזן.

מה נאמר באמת בשיחות הפנימיות בין הנשיא הרצוג לבין שני המנהיגים המוסלמים הללו - איננו יודעים. ניתן לשער שלא היו בהן הרבה חידושים. חשיבותם בעצם קיומם. המפגשים נולדו קודם כל מתוך צרכים פנימיים בתורכיה ובירדן. ארדואן השרוי בשפל כלכלי, הבין סוף-סוף שלא על החרפת היחסים עם ישראל תהיה תפארתו. לכן החליף דיסקט. הוא לא יגיע לישראל – אבל יזמין את הנשיא שלה לביקור ממלכתי בתורכיה, למיפגש טעון חשדנות אבל מתנהל במלוא הטקסיות. תוצאה חיובית אחת כבר היתה – שליט תורכיה גינה את מעשי הטבח שביצעו פלסטינים בתוככי ישראל.

עם ירדן המצב קצת שונה. המלך בחפץ לב מארח בארמונו שרים מישראל, ועתה גם את הנשיא. הוא צמא למים וכמונו רוצה ביטחון. אבל להגיע בעצמו – אם לא לירושלים, לפחות לתל-אביב, או לים המלח בצד הישראלי – לא ולא. ומה שתמוה יותר - הימנעותו מלשלוח את שר החוץ או נציג ירדני אחר, לפסגת הנגב בשדה בוקר. לעומת זאת, כמה ימים קודם לאירוח הנשיא הרצוג, עבדאללה נסע לרמאללה, והשמיע שם הכרזות לא נעימות הגם שלא מפתיעות: "פלסטין וירדן הן אחת ולשתיהן אינטרס משותף, דאגות משותפות ותקוות זהות. ירדן תישאר תמיד לצד העם הפלסטיני ותתמוך בזכויותיו למרות כל האתגרים". בפגישה עם הרצוג, גם עבדאללה גינה את הטרור.

במה יועילו היחסים המשופרים עם תורכיה וירדן, להדברת הטרור? לא מיד. הן זוהי כרגע בעייתנו הבוערת, שגם אחרי שבוע כואב, שגבה 11 קרבנות. הצפי הוא להתעצמותו בימים הקרובים, ימי הרמדאן. ככל שהטונים כלפינו בתורכיה וירדן ובעוד מדינות ערביות מתמתנים ואפילו הופכים לידידותיים, ועל זה יש להתברך, כך מחריפים ומקצינים הקולות העולים מעזה, מג'נין, מטהראן, ומתורגמים לפיגועי מתאבדים בעורף הישראלי.

עם כל הכאב על החללים והפצועים – יהודים, ערבים ונוצרים – אל לנו לשדר חולשה ומורא. עלינו לשמור על קור-רוח, להגביר עירנות, לגלות זהירות, לשתף פעולה עם שוטרי ישראל, לגלות סבלנות. זוהי האחריות המוטלת עלינו, האזרחים, לצד נשיאת נשק (ברישיון!) ושימוש בו בעת מצוקה. ואכן, בשבת החמימה אפשר היה לראות המונים בשמורות הטבע, בפארקים, כפי שחזיתי בפארק הירקון. לכל אורכו משפחות וחברים חגגו מי יום הולדת ומי שמחה אחרת, ומי סתם התפרקדו על הדשא, נהנים מהחום והירוק. אביב בישראל, שמחת חיים בישראל, שאותה רוצים שונאינו לשבש. ובל נשכח: אנחנו יכולים לבלות בחיק הטבע רק בזכות לוחמינו, אשר באור ובמחשך, בגבורה ובאומץ, יוצאים אל קיני הטרור ביו"ש, לפעולות חשיפה ומניעה של מסעות רצח. לא כל הפיגועים נמנעים, לדאבוננו, אך הודות להגברת הפעילות, איסוף מודיעין טוב, נקיטת יד קשה בשטח – אנו יכולים להמשיך בשיגרת חיינו.

אלה ימים שבהם יד אחת שלנו מושטת לשלום ויד שניה מחזיקה בנשק. שבהם אנו שמים מבטחנו בצה"ל, בשב"כ, במג"ב, במשטרה וביס"ם, ויש שיאמרו – בקב"ה. בחורים אלמונים, שקסדות, אפודות ומשקפות עוטפות אותם ונשק דרוך בידיהם לסכל כל איום. אלה ימים שבהם רק לאחר שנפל אחד מהם, נחשפו לעין כל שמו, אישיותו ומעשה גבורתו. בזכות גיבורים כאמיר חורי, אנו יכולים לבלות ולחיות. לעד ננצור את זיכרו.

שאבנו עידוד מקבלות הפנים בארמונות באנקרה ובעמאן. אך לא די בכבוד מלכים. היינו רוצים עתה לראות את הנשיא התורכי והמלך הירדני בביקורי גומלין בישראל. אני בטוח שמר הרצוג אכן הזמינם לירושלים ולהתקבל באותו כבוד שבו קיבלוהו בארצותיהם. אם זה ייצא אל הפועל יתחזק עוד יותר מעמד ישראל. יקרה הדבר או לא יקרה, תמיד ובכל מצב רק על עצמנו נוכל לסמוך.