
יאיר לפיד, ככל שיש בכוחי לבחון את אישיותו, לא עומד לוותר על האפשרות שהוא יחליף את נפתלי בנט בלשכת ראש הממשלה.
זאת היא משאת נפשו מימים ימימה ובכדי להגשימה, לשמחת מאמיניו הפרוגרסיביים, אלה שניתן להגדירם כפוסט-יהודיים, הוא יהיה מוכן לעשות, כך אני רואה זאת, גם מהלכים שיפגעו אנושות בזהותה של המדינה היהודית.
אין מהלך שייראה פסול בעיניו, לטעמי, מחמת פגיעתו במה שקדוש לרוב היהודי. בארץ ישראל הוא לא רואה, כך נדמה לי, את הארץ המובטחת לעם היהודי; מה שעלול להעלותו על מסלול שיוביל אותו למתווה שבמסגרתו יש לסלק יישובים יהודיים על יושביהם כדי לפנות מקום ל"מדינה פלסטינית". הטלת האיסור על יהודים לעלות להר הבית בימי הרמדאן הוא עוד ציון דרך בכיוון הזה.
וכשאני בוחן, שוב ושוב, את משנתם של האבות המייסדים של מדינתנו, זאת שהוגדרה במסמך המכונן שלה כמדינה יהודית, ללא שום הגדרות לוואי נספות , אין לי ספק שלפיד לא יכול היה להיות חלק מהם. הלאומיות היהודית איננה זורמת, למיטב הכרתי, בעורקיו.
שיטוטיו התכופים בהיכלות של שועים ורוזנים מעידה עליו כמאה עדים. אכן, תמיד היו בקרב העם היהודי קבוצות שחשבו שהקמת מדינה שהיא בהגדרתה יהודית, ולא רב לאומית, היא טעות, ושהיהודים יכולים להסתפק בישות מסוג אחר, אבל אלה היו אנשים שתמיד נשארו מחוץ לגדר. הלאומיות היהודית הייתה לצנינים בעיניהם. ממילא הם גם לא הוזמנו לחתום על מגילת העצמאות. לפיד היה, קרוב לוודאי, נמנה עמהם.
גם הערבים לא הוזמנו לטקס ההכרזה על הקמתה של המדינה היהודית. אלה שנשארו בתוך גבולותיה קיבלו אזרחות – ותו לא. לא ניתנה להם זכות וטו על מהלכיה של הממשלה. הם גם לא נקראו להיות חלק ממנה. חוק השבות קבע במפורש שבביתו הלאומי של העם היהודי יהיה יתרון חד משמעי ליהודים שמגיעים אליו. חוקים שמפלים לטובה את היהודים התקבלו ללא כל התערבות של מערכת המשפט.
הייתי עול ימים באותה העת, אבל אני עוד זוכר את התרוממות הרוח ששטפה את הישוב היהודי הקטן שרבים מבניו ובנותיו שילמו בחייהם בעת שהם נקראו להגן על חלום הדורות שקם וההיה למציאות. השבת נשמרה כהלכתה. רחוב אלנבי בתל אביב נחסם בשבת בבוקר כדי שלא תופרע התפילה בבית הכנסת הגדול. סרט דק נפרש לרוחבו של הרחוב – וכולם כיבדו אותו.
האנרכיה האידיאולוגית השוטפת בימים אלה את רחובותינו נראתה אז רחוקה. מיליוני היהודים שעלו למדינה שקמה מתוך האפר שהשאירה השואה לא חיפשו פלורליזם שמתנכר לערכים יהודיים. הם ביקשו בית יהודי. הם עלו למדינה היהודית. הם לא רצו במדינה שמוותרת על שיעורי התנ"ך בבתי הספר שלה; מחשש שהתלמידים ייחשפו להבטחה האלוהית לעם היהודי או לקדושתם של אתרי מורשת כמו מערכת המכפלה או הכותל המערבי.
כמה טוב להיזכר בימים אלה בלפיד שלאורו הלכו קדמונינו בשנות הגלות הארוכות.