הרב אברהם בלס
הרב אברהם בלסצילום: עצמי

ספירת העומר היא הזמן בו אנו מתקדמים מחירות פיסית שהיא תנאי לעבודת השם לקראת חירות רוחנית שבאה לידי ביטוי במתן תורה.

דווקא בתקופת ניסן ואייר שם מדגישים את החירות הפיסית, אסור לנו לשכוח שהמטרה היא בסופו של דבר לחבר את החירות הפיסית לחירות רוחנית ובמילים אחרות חובתנו להרים על נס את התרבות היהודית.

הרב שילה רפאל מסביר את דין המשנה שאומרת שבין כוס שלישית לרביעית של ארבע הכוסות אסור לשתות והירושלמי ביחס למשנה זאת אומר שמא ישתכר. הסבר הדברים הוא שארבע כוסות לפי התלמוד הירושלמי (פסחים י, א) הם כנגד ארבע לשונות של גאולה: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. שלושת הלשונות הראשונים: והוצאתי, והצלתי וגאלתי הם לשונות של חירות פיסית. לאחר חירות פיסית אדם יכול מרוב שמחה להגיע למצב של שכרות ולשכוח לחבר את הגאולה הפיסית לגאולה רוחנית – ולקחתי אתכם לי לעם.

חירות רוחנית משמעותה היא תרבות יהודית. בפרשת השבוע אחרי מות קראנו שאסור לעשות כמעשה ארץ מצרים ואסור גם ללכת בחוקותיהם.

מסביר רש"י שללכת בחוקותיהם פירושו לאמץ את התרבות שלהם תרבות הקרקסאות והתיאטראות. כאשר מדברים על הקרקסאות והתיאטראות של הגויים אנו נזכרים בטקסי הדמים של הרומאים שזרקו אנשים לכלובים של חיות טורפות, וכן בקרבות השוורים בספרד. בשביעי של פסח בפרשת בשלח אנו קוראים על כך שפרעה רודף אחרי בני ישראל כאשר הוא רותם את כל צבאו ואז אומר הכתוב ושלשים על כולו. מסביר התלמוד הירושלמי (כלאים ח, ב) שבדרך כלל מרכבה מלחמה בנויה לשני לוחמים, ומה שאנו רואים אצל פרעה זה הידור בכל מה שקשור לנשק וצבאיות. פרעה הוסיף עוד מושב למרכבת המלחמה.

לעומת ההידור של הרבה מן הגויים ההידור של עם ישראל כמו שאנו מוצאים בפרשת שירת הים שבהמשך פרשת בשלח היא זה אלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו. עם ישראל מהדר בכל מה שקשור לקיום המצוות.

גם הגויים שאינם מהדרים באכזריות. תרבות הפנאי שלהם היא תרבות שיש בה הרבה ריק. התלמוד הירושלמי בתפילתו המפורסמת של רבי נחוניא בן הקנה (ברכות ד, ב) מעמת בין יושבי בית המדרש ליושבי קרקסאות ותיאטראות. אומות העולם ברובם לא מקדישות מספיק מחשבה כיצד לתקן את העולם, אלא כיצד לנצל את העולם. במקום אחר מעמת התלמוד הירושלמי (ברכות ט, ב) את הקרקסאות והתיאטראות עם בית המקדש שמסמל תרבות של קודש.

התלמוד הירושלמי מצביע על כך שהתורה מאפשרת התמסרות לנושאים התורניים גם לציבור הרחב שעסוק ברובו בעולם המעשה דרך יום השבת (ירושלמי שבת טו, ג) וכן דרך החגים שהמטרה המרכזית שלהם היא לאפשר עיסוק בתורה (מועד קטן ב, ג).

בפרשת אחרי מות (ויקרא יז, י) ביחס לאיסור אכילת דם אומר הכתוב: ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם. רש"י על המילים ונתתי פני מסביר ונתתי פני - פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו. לכאורה דברי רש"י אינם מובנים שהרי פנאי ופנים הם לא מאותו שורש. מסתבר שרש"י רצה ללמדנו רעיון חינוכי חשוב מאין כמותו. פניו של אדם הם תמונת ראי לניצול שעות הפנאי שלו. אם אדם עוסק בשעות הפנאי בתורה ובחסד ובשאר דברים ערכיים שמטרתם לתקן את העולם, הרי שפניו יהיו שמחות וטובות. ולהיפך אם בן אדם מנצל את שעות הפנאי שלו למעשים של הבל וריק, הרי שבהכרח פניו יראו פנים ריקות ועצובות..