פתגם סיני עתיק טוען שכל דבר שאדם מאבד, בכוחו למצוא ולהשיב אותו אליו בחזרה, להוציא שני דברים: הזמן, שאם אבד שוב לא ישוב, והאמון – שאם הופר על ידי אדם, אבד ואיננו.
בימינו, רף הציפיות מנבחרי הציבור נמוך עד כדי כאב: פוליטיקאים מפזרים הבטחות אותן הם יודעים מראש שלא יוכלו למלא, לא כי הם לא רוצים, אלא כי אין שום סיכוי שבבת אחת יהיו גם במשרד החינוך, גם במשפטים, גם באוצר וגם בתחבורה, וכמובן גם בעלי תקציב בלתי מוגבל שניתן בעזרתו גם להוריד מיסים וגם להעלות את רמת השירותים והקצבאות לאזרחים.
הציבור יודע את זה ומשלים עם זה, לא כי הוא מטומטם אלא כי מבין את השיטה: הפוליטיקאים יביעו את עמדתם הפוליטית בשלל סוגיות בדמות בלוני הבטחות הפורחים באויר, הציבור יבחר, וכמידת הכח שתקבל המפלגה, ימולאו, כולי האי ואולי, כמה מן ההבטחות שהובטחו לבוחר. השאר יחכו לפעם אחרת.
ובכל זאת, יש שלב שבו הפרת ההבטחות השורשיות ביותר, אלו שאם היה הבוחר יודע מראש שיופרו לעולם לא היה נותן לשם כך את קולו, הופכת לבעיטה עזה בפרצוף, כזו שמשאירה צלקת עמוקה לשנים ארוכות, כזו שהופכת את הפרת ההבטחות לבולען שאליו נשאבה טיפת האמון האחרונה, וכל באיה לא ישובון.
נפתלי בנט ואיילת שקד הגיעו לשם. הציבור לא קנה את קלישאת ההבטחות הליבתיות, כאילו מניעת בחירות חמישיות, הבטחה שגם היא כמובן לא מולאה לבסוף, היא הבטחת הבחירות המרכזית של הצמד לשעבר. הציבור אמר את דברו והבהיר כי החבירה לשמאל הקיצוני והקמת ממשלת חרם והדרה, המסתמכת על האחים המוסלמים ולמעשה גם על בל"ד ואחמד טיבי, היא צעד אחד יותר מידי.
מסבר שהציבור חכם ממה שנדמה, והוא החליט שלאובדן אמון כזו אין רפואה: אין לאף אחד בציבור הבוחרים ביטחון ששקד לא תעשה זאת שוב, שהיא לא תלך עוד הפעם לממשלת שמאל ערבים, מה גם שהיא לא חזרה בה מהמעשה עד היום, ורק התנצלה על הצער שבוחריה חשו כתוצאה מהחלטותיה החכמות בעיניה. מדובר בטרגדיה שנדירים הפוליטיקאים שהגיעו לפי פחת שכזה: פוליטיקאי שאיבד לחלוטין – פשוטו כמשמעו, כל טיפת אמון שהייתה כלפיו.
והאמת, בצדק רב. הפרת הבחירות הסיטונאית של ימינה נדושה עד דק, אבל זה לא נעצר שם – רק לפני כשבועיים שלשה עוד הצהירה שקד שהיא זו שתמנע את ה61 שלש נתניהו, והנה היום, כנראה כי ככה לחשו לה יועציה האסטרטגיים, היא זו שתהיה האצבע ה61. ומה יהיה מחר? ואחרי הבחירות?
חז"ל קבעו כי טבח, שוחט בהמות שהפר את האמון החשוב ביותר עם לקוחותיו ומכר להם טרפות, לא ישוב בקלות רבה לתפקידו. לדעה אחת – עליו לגדל ציפרניו ושערו, להראות את אבלותו על מעשיו. לדעה שניה וכך נפסק להלכה, עליו לצאת לגלות – לפרוש ממקומו הראשון וממעשיו, להוכיח במקום בו לא מכירים אותו כי ניתן לסמוך עליו, גם אם יאבד ממון הרבה.
איילת שקד לא שם. לא הפנימה, לא התחרטה, עדיין גאה במעשיה. לא די בכך שהיא ובנט הפילו ממשלת ימין בהרפתקת הימין החדש, כיום היא עושה זאת שוב: הסיכוי שלה לעבור את אחוז החסימה אפסי ביותר, גם אם יהיה סקר אחד או שניים, ועדיין לא נמצא כזה, המעבירים אותה בדוחק את אחוז החסימה. היא יודעת את זה ובכל זאת היא מוכיחה שאיילת שקד חשובה מהאידאל. שממשלת שמאל ערבים עדיפה, או שבחירות שישיות עדיפות בעיניה מהאפשרות הכואבת להודות בטעות ולשבת מעט בבית, לעשות חשבון נפש אישי וציבורי. כנראה שהיא תאלץ להבין זאת הדרך הקשה, כשכבר יהיה מאוחר מידי.