ביום טוב ראשון של חג הסוכות ובשבת חול המועד אנו קוראים בהפטרה (בשתי גרסאות – מהנביא זכריה ומהנביא יחזקאל בהתאמה) על מלחמה שתהיה באחרית הימים, שבה יגיע מלך בשם "גוג" שמולך על אומה בשם "מגוג" להילחם על "ירושלים".
בכל דור ודור היו כאלה שניסו להקביל זאת למלחמה של זמנם. רבים מהביטויים בתרבות המערבית שמתארים את "סוף העולם" לקוחים מהנבואות הללו: למשל אחד המיקומים שמוזכרים בנבואה - "בקעת מגידון" - שימש השראה למילה ארמגדון (Armagedoon) בברית החדשה, ולאחרונה הביע הנשיא ביידן את חששו שמלחמת רוסיה-אוקראינה תדרדר ל"ארמגדון".
את הניסיונות להקביל את נבואות גוג ומגוג למאורעות אקטואליים ספציפיים תמצת הרמב"ם: "לעולם לא יתעסק אדם בעניינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר, שאינן מביאין לא לידי אהבה ולא לידי יראה ולא יחשב קיצין" (מלכים ומלחמות יב, ב).
העיקרון שיש ללמוד מן הנבואות המעורפלות הללו הוא שתהליכי הגאולה של העולם ושל כל אחד ואחת מאיתנו מלווים באתגרים אדירים שבסופם מנצחת "ירושלים". החג שבו אנו יושבים בסוכה ארעית ומשתחררים מן המקובעות החומרנית – הוא זמן עוד יותר טוב להפנים שהרוח הירושלמית מנצחת את גויי-החומר; כדברי הנבואה שם: "והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות".
אגב, אני מהמר שלא מלחמת רוסיה-אוקראינה, לא גל פיגועים, לא בחירות חמישיות ואפילו לא הפקקים בדרך לירושלים - הם ארמגדון. למה? "כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" – והשמדת העולם היא לא טובה לתוכניות שלו.