בזמן האחרון התנהל דיון סביב התמתנותו של ח"כ איתמר בין גביר ממה שהוא שידר לפני שנים אחדות לבין מה שהוא סובר כעת. ודבר זה מעורר דיון עקרוני. בין אמת מוחלטת לבין ריאליזם. האם ישנו מושג שנקרא אמת מוחלטת.
ישנם כאלו שמפאת קדושתם של חז"ל רואים בכל דבריהם אמת מוחלטת, וקשה להם להבין שמדובר בכלל באמת חינוכית ותו לא. כבר הרמב"ם בפירושו למשניות כאשר הוא מדבר על אגדות חז"ל הוא מכנה אנשים אלו טיפשים. מדוע לא ניתן להסביר את כל מאמרי חז"ל כפשוטם. התשובה היא בגלל שהמציאות בשטח מתנגדת להם.
ניקח לדוגמה את מאמר חז"ל שערפה ביום שהיא נפרדה מנעמי היא התדרדרה לזנות. הרי זה דבר שלא נתפש במציאות וחייבים לתרגם אותו לרעיון מחשבתי. חז"ל רצו לומר שמי שמעדיף את הכדאיות על פני החזון סיכוי סביר שהוא יתדרדר למקומות שאינם טובים.
נעבור עכשיו לשאלה האם האמת האלוקית יכולה להתגלות בפועל במציאות והתשובה היא כנראה שאין אפשרות לאמת האלוקית להתגלות במלואה במציאות והיא חייבת לעבור תהליך של תיווך כדי להתממש במציאות.
ראשית לא ניתן לגמרי לעמוד על האמת האלוקית באופן מוחלט. אם האמת האלוקית באה לידי ביטוי בספר התורה, הרי שגם לגבי ספר התורה אין לנו בטחון גמור שמדובר בכתיבה מדויקת שכן התלמוד הירושלמי (תענית ד, ב) מלמד אותנו ששלשה ספרים מצאו בעזרה כאשר היו ביניהם כמה הבדלים. כיצד נדע מהו הנוסח הנכון.
חייבים להשתמש בכללים מקובלים, כאשר הכלל במקרה זה הוא שהולכים אחרי הרוב. התוצאה שהתקבלה היא לא בהכרח האמת המוחלטת.
האמת האלוקית, כאמור, אינה יכולה להתגלות במלוא תפארתה היא חייבת תיווך, ואכן התלמוד הירושלמי קובע שצריך לתרגם את התורה, שכן התורה שהיא האמת האלוקית נתנה על ידי מתוך (מגילה ד, א). בנוסף טוען הירושלמי (סנהדרין א, א) שגם הקב"ה בכבודו ובעצמו אינו דן יחידי. הקב"ה פירושו האמת האלוקית. אולם האמת האלוקית אינה יכולה לבוא לידי ביטוי במציאות לולי ההתחשבות כיצד הציבור יקבל את אותה אמת. לכן באותה סוגייה מסביר הירושלמי שה' אלוקיכם אמת פירושו של דבר הוא שהקב"ה הוא אלוקים חיים. האמת האלוקית חייבת להתגלות בתוך החיים, בתוך המציאות.
ואם נרצה להדגים את הדברים הלכה למעשה הרי ישנה סוגיה שלמה בירושלמי (תרומות ח, ד) ביחס להסגרת יהודי שפוגע בשלטון. הירושלמי מספר על יהודי בשם עולא בר קושב שהמלכות ביקשה לתופסו והוא מצא מקלט בעיר לוד. השלטונות דרשו להסגיר את עולא בר קושב, אחרת הם יהרסו את כל העיר. רבי יהושע בן לוי הסגיר את עולא בר קושב.
בגלל מעשה זה אליהו הנביא שהיה רגיל להתגלות אל רבי יהושע בן לוי הפסיק להתגלות אליו. לכאורה לא ברור , הרי רבי יהושע בן לוי פעל לפי הדין שקובע שאם ישנה מרידה במלכות צריך להסגיר את המורד. מה אם כך הבעיה. מדוע אליהו לא נגלה אל רבי יהושע בן לוי.
התשובה היא שנושא ההסגרה לא מוטל על איש הרוח. נושא ההסגרה מוטל על איש המעשה. איש הרוח צריך לומר מהי המציאות הרצויה, כאשר במקרה זה משנת החסידים אומרת שאין להסגיר את עולא בר קושב, ואילו איש המעשה הוא זה שצריך לבצע בפועל את ההסגרה, שהרי לולי הסגרה זאת היו הורסים את העיר.
גם בזמנינו בא לידי ביטוי הצד העקרוני לצד הצד המעשי. בראשית שנות המדינה כאשר הוסכם בסטטוס קוו על איסור של תחבורה ציבורית בשבת הוחרגה העיר חיפה משום שבעיר זאת התנהלה עוד לפני קום המדינה תחבורה ציבורית. הרב יהושע קניאל רבה של חיפה התנגד בכל תוקף להחרגה זאת וטען שבשום פנים ואופן אסור להסכים לכך. אסור להפקיר עיר יהודית ולהסכים שתתאפשר בה תחבורה ציבורית בשבת.
בסופו של דבר בפועל חיפה אכן הוחרגה. ברור הדבר שאיש הרוח במקרה זה הרב קניאל חייב היה לומר שיש כאן בעיה ואסור בשום פנים ואופן להסכים עם נסיעה של תחבורה ציבורית בשבת גם בעיר חיפה. הסכמה של אנשי הרוח למעשה של חילול שבת היא דבר בלתי אפשרי. מצד שני ברור הדבר שההסכם על איסור תחבורה בשבת הוא דבר הכרחי. הפתרון של הדילמה הזאת היא שההסכמים יחתמו על ידי אנשי המעשה, ובשום פנים ואופן לא על ידי אנשי הרוח.
ישנם הרואים בכל פשרנות סוג של חולשה. אי אפשר להתעלם מכך שהרבה פעמים הם צודקים, אולם פעמים רבות הפשרנות היא ניסיון להשפיע מטובו של האידיאל גם על המציאות הכללית. כאשר הולכים עם ראש בקיר על עקרון לא ישים, הרי שבסופו של דבר החובה שלנו להשפיע טובה וברכה על העולם אינה יכולה להתממש.