במאמר קודם התייחסתי לכניסה ברגל שמאל לממשלת הימין. מאז הרגל זזה והתנדנדה לכל רוח, ולקראת יום חמישי הכניסה לממשלה היא בקול רעש ציבורי צורם, מקרטעת עוד לפני שהתחילה, עם הרבה טעם רע.
המו"מ הקואליציוני לא רק שנמשך יותר מדי זמן, אלא עסק ברזולוציות בלתי ראויות ולא מובנות, על גבול ההזיה, ומחמיץ את הטעם המתוק בניצחון הימין, מלא מלא. יותר מדי מלא מעצמו באופן לא נעים, וספק מנסה לקדם ערכי ימין נקיים.
הנכון הוא שהשמאל לא יודע להפסיד בכבוד, ומרים קמפיין "גוואלד" רעיוני מניפולטיבי, לא הגיוני ומוגזם. ביטויי גינוי על סף המרד ציבורי נשפכים בשצף קצף בשיח הציבורי, והכי כואב לעג מתנשא ולמרבה הצער במידה רבה של צדק. כל מי שמתבטא יותר קיצוני, החל בלפיד, גנץ וברקע בוגי יעלון אהוד ברק ורבים וטובים אחרים, הרי הוא משובח, בעיניהם כמובן.
אבל מצד שני חדשות לבקרים מודלפים חומרים הזויים מתביעות מפלגות הימין והחרדים, באופן שמי שהצביע ימין מתקשה להאמין שהוא הצביע בעד חוק האפליה המזיק והמיותר. השיא השבוע היו ההתבטאויות של אורית סטרוק ושמחה רוטמן, שלא ברור מאיזה ימין צמח הטרלול הזה. שמחת נצחון הימין היתה שלא נשמע עוד דברים הזויים כמו שנשמעו בממשלת השינוי ממירב מיכלי, יאיר גולן ניצן הורוביץ, ואחרים מהשמאל. ופתאום קמו לנו מבית דוברים מטורללים מבית.
מיפלגת נועם ואבי מעוז סמנו בעיות רציניות בדיקטטורה הרעיונית הפרוגרסיבית ליברלית, והצורך לטפל במוקדי הפצת רעיוות כאלו. עד כאן הבנו. אבל מכאן ועד רשימות להט"בים ושמאלנים ארוכה הדרך. ממתי דרכנו היא דרך "החיסול". נושא הפגיעה הרעיונית והערכית במשפחה המסורתית הוא חשוב, אך דווקא הלה"טבים מייצגים סוגיה חברתית שולית שהציבור הדתי לא אמור בכלל להתעסק בה . הם לא מאיימים ממש על ערכי המשפחה בהיותם מיעוט שמיעוט של האוכלוסיה, ואין שום ערך וצורך בהדרה חברתית שלהם ובשום אפלייה.
המציאות בה מפעילים כוח תיקשורתי וחברתי מוגזם בעניינם לא מצדיק לראות בהם יריב שיש להילחם בו. להערכתי הם פוגעים בעיקר בעצמם, ומייצרים המון תשומת לב שלא מביאה שום אהדה ותמיכה אמיתית בהם. להיפך, התמיכה בנושא הלהט"בי הפכה לדרך קלה מדי לאישים וגופים שרוצים להיראות נאורים ולמצוא חן בעיני הפרוגרסיביות הליברלית השלטת בתרבות, בתיקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט. רוב השיח בעניינם הוא מלא צביעות, ובין רבים מתומכיהם הקולניים מסתתרים הומפובים לא קטנים. חבל על הקהילה, אשר נשענת וקונה תמיכה זולה וצבועה שכזו.
מצד ציבור דתי הגישה הנכונה היא חיבוק חם ואוהב, גם כשהערך הדתי והשמרני הוא לא לנהל חיים מיניים כפי שהם נוהגים ולא להקים משפחה וזוגיות כפי שהם נוהגים. הלהט"בים בעצמם מבינים זאת ומכבדים אנשים דתיים ושמרנים. האיום הרעיוני הממשי על ערכי המשפחה בא יותר מהצד החילוני של מתירנות מינית מוגזמת, וכל מיני התנהגויות שונות ומשונות בתחום המיני והזוגי. גם שם דרך ההתמודדות הנכונה היא חינוך, הסברה תוך כדי הכלה חברתית וגישה חמה וידידותית. לא בכוח ולא בחקיקה ובטח שלא בהדרה וחרם.
יענקי פרבר כתב לאחרונה מאמר טוב ושקול במדור זה בו קרא לעזוב את הלהט"בים לנפשם ולהתרכז בהבטחות העיקריות של הימין, התישבות, יוקר המחייה חוק החשמל ובג"ץ. גם כאשר סמוטריץ ובן גביר מנסים נכון לאתגר ולשנות את מערכות הבטחון, ההתייחסות שלהם לבקשת הרמטכ"ל להתייעץ עם צה"ל בנוגע לשינויים המוצעים היתה פראית ומשולחת רסן.
נכון שהמציאות בה כל ראשי הצבא והבטחון נוטים לשמאל ביציאתם החוצה מהמערכת, מצביעה על מעורבות פוליטית ממושכת ועמוקה בתוך הצבא ומערכות הבטחון. קצינים גבוהים ימניים ודתיים יש להם תיקרת זכוכית לפני הגיעם לטופ, או כיפה שקופה כמו להרצי לוי, הרמטכ"ל המיועד. אך את השינוי יש לבצע במתינות ובהדרגה. לשם כך ניצחתם ונבחרתם ולא לנסות לפעול באופן אימפולסיבי ותוקפני שעלול להיות הרסני.
לימין רגיש ונחוש וקצת יותר צנוע ומודע לעצמו.