הלב שותת דם לאחר הפיגועים בשבת. שוב מתחדד הפער בינינו לבין פראי האדם שחיים מסביבנו ובתוכנו; מעבר לכאב, מתגנב ללב גם פחד – מה צופנים לקראתנו הימים הבאים?
חמש עצות:
ראשית, מזדהים עם הכאב. כדוגמת "שבעה", אנו זקוקים לזמן מסוים להפנים את האסון ולבכות.
שנית, גם בתוך מערבולת הרגשות יש להכניס את הפחדים לפרופורציה: מדינת ישראל לא הולכת להתמוטט. צה"ל חזק, עם ישראל חזק. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
שלישית, לטרור אין כוח מצד עצמו, הוא שואב את מקומו רק מהדמיון ומהפחד שהוא מטיל עלינו (מקור המילה "טרור" הוא מהמילה הלטינית terrere שמשמעה להטיל אימה). משפטים כדוגמת "היום אתה יוצא בבוקר מהבית ואתה לא יודע אם תשוב בערב" הם מוטעים ומחלישים. שגרת החיים שלנו במדינת ישראל היא בטוחה ברוב הזמנים; ותפקידנו לעשות אותה עוד יותר בטוחה.
רביעית, כאזרחים אין לנו השפעה ישירה על המלחמה בטרור אבל יש לנו השפעה עקיפה: לחזק את נבחרי הציבור שלנו; להצטרף אולי ל"משמר לאומי" שמתארגן כעת במקומות מסוימים. לחזק את כלי התקשורת שהם בעד עם ישראל, לא להתבייש. מצד שני: לא לעודד את המיעוט בתוכנו שמחליש אותנו. אני כדוגמה קיבלתי על עצמי - ברוח ימי השובבי"ם - לא להיכנס יותר לאתרי תקשורת מסוימים. כל קליק שאנו מקליקים אצלם מחזק בצורה עקיפה את הטרור.
חמישית, הדבר החשוב ביותר: לפתח מבט אמוני באמצעות לימוד תורה מחזקת ותפילה מעודדת. רבנו בחיי ב"חובות הלבבות" מציין ש"החסיד אבלו בליבו וצהלתו על פניו", שזה בתרגום מודרני: כאב אדיר בלב ויכולת תפקוד קר-רוח תוך כדי. אפשר ללמוד את זה מסגן נ' – גיבור השבת – שהתחנך בבתי המדרש של התורה הזאת. כל אחד ואחת יכולים לעשות את זה.