ידוע מנהג המקובלים שמקורו בהאר"י הקדוש ותלמידיו לערוך בערב טו בשבט סעודת פירות, כאשר יש חילוקי מנהגים כמה פירות צריכים להיות על שולחן סדר ט"ו בשבט. בחרו את יום ט"ו בשבט בגלל שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות.
מקור המנהג של סעודת פירות מסתבר שהוא בירושלמי סוף קידושין שם כתוב שעתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראו עיניו ולא אכל. ואחר כך מובא שרבי אלעזר שהפרוטה לא כל כך הייתה מצויה בכיסו, חסך כסף כדי לאכול פעם אחת בשנה מכל מין של פירות, שכן ההבנה היא שהקב"ה נתן לנו את העולם כדי שנהנה ממנו. אם בתודעה הציבורית אדם צריך לתת דין וחשבון על מעשיו הטובים והרעים, הרי שלפי הירושלמי הדין והחשבון הוא במישור המעשי.
לאור מקור זה שרבי אלעזר היה אוכל מכל פרי פעם בשנה ייחדו האר"י הקדוש ותלמידיו יום מיוחד – יום ט"ו בשבט לסעודת פירות מרכזית.
מה שמודגש בסעודת הפירות של האר"י ותלמידיו, על כל חילוקי המנהגים, היא חשיבותם של פירות ארץ ישראל.
אם בראש השנה לאילן ביום ט"ו בשבט מעלים על נס את פירות ארץ ישראל, הרי שחשוב לראות את היחס של התלמוד הירושלמי לפירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל.
ישנה מחלוקת במשנה (ברכות פרק ו משנה ד) בין רבי יהודה לחכמים על מה יברך האדם כאשר יש לפניו פירות שחביבים עליו ופירות משבעת המינים. רבי יהודה סובר שמברך על הפרי שהוא ממין שבעה לעומת זאת חכמים סוברים שהאדם צריך לברך דווקא על המין החביב.
אומר הירושלמי (ברכות ו, ד) שכל המחלוקת הזאת היא דווקא אם לאחר מכן האדם אוכל סעודה עם פת, שכן הפירות בטלים אגב הפת, שכן רק על הפת הוא מברך ברכה אחרונה – ברכת המזון. אם הפירות בטלים אגב הפת אזי אין חשיבות מיוחדת לפירות שבעת המינים, ולכן לדעת חכמים מברך דווקא על החביב.
במקרה שמדובר רק על סעודת פירות עומדת כאן למבחן השאלה איזה פרי חשוב יותר ובמקרה זה גם חכמים יאמרו שפירות משבעת המינים הם פירות חשובים יותר והם עדיפים על החביב.
בכל מקרה השולחן ערוך (אורח חיים סימן ריא, סעיף א) מביא שבמקרה של פרי משבעת המינים ופרי חביב מברך על הפרי משבעת המינים. יש שתי אפשריות להבין את הפסק או כפי הירושלמי שדעה זאת מקובלת גם על רבי יהודה וגם על חכמים, או שלא מקבלים את ההעמדה של הירושלמי שהמחלוקת היא דווקא לפני אכילת פת, ואז חייבים לומר שגם התלמוד הבבלי פוסק כמו רבי יהודה. אמנם השולחן ערוך מביא גם דעה חולקת בשם יש אומרים שסוברת שמברכים על החביב כדעת חכמים, אולם הכלל הנקוט בידינו הוא שסתם ויש הלכה כסתם, כלומר ההלכה היא שמברכים על הפרי משבעת המינים, ולא על הפרי החביב.
אולם חשיבותם של שבעת המינים באה לידי ביטוי, בירושלמי, בעוד שני דינים ( ירושלמי ברכות ו, א), דינים שאותם פוסק השולחן ערוך הלכה למעשה.
הדין הראשון דן בשאלה אם יש לפני האדם לחם שעורים ולחם כוסמין על מה יברך. קובע הירושלמי שבמקרה זה למרות שלחם הכוסמין משובח יותר, הרי שהיות ולחם השעורים הוא משבעת המינים, הרי שעליו מברכים את הברכה.
אמנם התלמוד הירושלמי קובע שדעה זאת היא לדעת רבי יהודה שמעדיף את שבעת המינים על החביב, ואכן חכמים יסברו שהחביב עדיף, אולם בעצם זה שמביאים את דעת רבי יהודה, עולה שכנראה התלמוד הירושלמי, פוסק כמו רבי יהודה, מה גם שבהלכה לעיל, בשני סוגי פירות, יכול להיות שגם התלמוד הבבלי פוסק כמו רבי יהודה שפירות משבעת המינים עדיפים. ואכן השולחן ערוך (אורח חיים סימן קסח סעיף ד) פוסק דין זה של עדיפות לחם השעורים על לחם הכוסמין החביב יותר, הלכה למעשה.
הדין השני של הירושלמי מובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן רח, סעיף יב. בברכת המזון הנחשבת הברכה החשובה ביותר אנו נוהגים להוסיף ברכות במועדים מיוחדים, דבר שמוסיף נופך וחשיבות מיוחדת לברכת המזון.
חכמי הירושלמי רצו להעצים את חשיבות הברכה מעין שלוש, הברכה שנאמרת אחרי אכילת פירות משבעת המינים, ולדמות אותה במקצת לברכת המזון, ולכן תקנו בשבת להזכיר בברכה מעין שלוש את שבת, ביום טוב להזכיר בברכה מעין שלוש את היום טוב, ובראש חודש להזכיר בברכה מעין שלוש את ראש החודש.
נמצאנו למדים שבהלכה היהודית העצימו מאוד את חשיבותם של שבעת המינים שהמקור המרכזי להעצמה זאת הוא התלמוד הירושלמי, שבאופן כללי מעצים את חשיבותם של החיים בארץ ישראל, וכתוצאה מהסתכלות זאת מחשיב מאוד גם את פירות הארץ.