כנגד ארבעה בנים דיברה ובעקבות כך הרי אנו מוצאים התייחסויות בהגדה לאותם ארבעת הבנים.
השאלה העולה היא אם ארבעת הבנים מסמלים ארבעה מצבים של חכמה, רשעות, היתממות וחוסר יכולת לשאול, הרי אפשר להציג את התופעות הללו דרך ארבעה סוגי אנשים. מדוע אנו מציגים את הדבר דווקא דרך ארבעה בנים?
ישנו סיפור מפורסם בירושלמי (ברכות ט, א) על ספינה של גויים שהיה בה נער יהודי
אחד. כאשר פרצה סערה התפללו הנוסעים כל אחד לאליל שלו והסערה לא שככה, בקשו הנוסעים מהילד שיפנה בתפילה את הקב"ה ואכן הסערה פסקה. לאחר מכן כאשר הגיעו לאי אחד ירדו כל הנוסעים לקנות דברים והילד היהודי נשאר בספינה. כאשר שאלו את הילד מדוע הוא אינו יורד הוא ענה שהוא מפחד. אמרו לו הנוסעים: אתה אינך צריך לפחד הקב"ה איתך בכל מקום שאתה הולך.
סיפור זה מופיע גם בדברים רבה (וילנא) פרשה ב, רק ששם לא מובא שמדובר בילד, אלא ביהודי. אם כך מדוע בחר התלמוד הירושלמי לומר שמדובר דווקא בילד.
ההסבר הפשוט הוא שהתלמוד הירושלמי רוצה להדגיש את עוצמת התפילה של ילדים, תפילה שבאה מלב טהור, שבכוחה לעשות נפלאות.
אולם דומה שיש כאן הסבר עומק. סיפור של ספינה מלאה גויים בלב ים ששם ישנו רק יהודי אחד שנקלעת לסערה רומזת לכך שהקב"ה זרק את עם ישראל מארץ ישראל לבין הגויים למציאות מלאה סערות. המחשבה העולה בלב היהודים היא שהקב"ה זרק אותנו, וממילא אין שום ערך לתפילתנו. עצם העובדה שהקב"ה נענה לתפילתם של ישראל מגלה לנו שהקב"ה, כביכול פונה לעם ישראל ואומר לו גם כאשר אני מעניש אתכם אל תשכחו שבכל מצב אתם בני. אל תפחדו, בכל מקום שאתם הולכים אני שומר עליכם.
גם התורה ובעקבותיה ההגדה מדברות על כך שעם ישראל ולא משנה באיזה מצב רוחני הוא נמצא, תמיד הוא יהיה בחינת בניו של מקום. דווקא בחג הפסח החג בו בחר הקב"ה בעם ישראל כבנו הבכור, חייב העם לזכור את היסוד המרכזי הזה.
ואכן התלמוד הירושלמי (פסחים י, ד) כאשר הוא עוסק בבן הרשע הוא משנה קצת מהנוסח שאנו אומרים בהגדה של פסח שמקורו במכילתא. ראשית הוא מצמיד לרשע את התואר בן. בן רשע מה הוא אומר. בתשובה לבן הרשע נאמר שאילו הוא היה שם לא היה ראוי להיגאל משם לעולם. פונים אל הבן הרשע בתביעה חריפה על מעשיו - לא היית נגאל לעולם. אולם בתוך הדברים מופיע שהבן הרשע לא היה ראוי להיגאל. לא היה ראוי להיגאל, אולם היה נגאל, בדיוק כפי שעם ישראל במצרים לא היה ראוי להיגאל שכן לפי המדרש עם ישראל ברובו עסק בעבודה זרה, אבל נגאל. למרות שמבחינת מעשיו עם ישראל לא היה ראוי להיגאל, הקב"ה גאל אותנו, כיוון שאנחנו בניו.
הקב"ה לפני שהוא מפרט את כל העניין של פסח מצרים מקדים את נושא החודש: 'החודש הזה לכם ראש חדשים'. משמעות אמירה זאת היא שעם ישראל הוא זה שקובע את הזמן. אם לעבד קובעים את הזמן, הרי שיציאת מצרים הופכת את עם ישראל לבנים בפועל. ואכן התלמוד הירושלמי כאשר הוא ממחיש את הנושא של קביעת החודש (ראש השנה א, ג) הוא משתמש בביטוי בנים.
הקב"ה פונה למלאכי השרת ואומר היום ראש השנה, כיוון שאמרו בני שהיום ראש השנה. התלמוד הירושלמי אינו מסתפק בכך וקובע שעצם זה שהקב"ה נותן לעם ישראל לקבוע את הזמן ולמעשה להוביל את העולם פירושו של דבר הוא שהקב"ה פונה לעם ישראל בדרישה לתקן את העולם ולרפא אותו. אם אנו בחינת בנים, הרי שהשאיפה המרכזית של האב היא שהבן ייצג אותו בעולם. הקב"ה קבע שאנו בניו וקביעה זאת מובנה היא שאנו בנים ללא קשר למעשינו, אולם במקביל הקב"ה מצפה מאתנו כבנים אהובים שנקדש את שמו בעולם. הקב"ה מצפה מאיתנו שנפעל לתיקון עולם במלכות שדי.
שני התלמודים עוסקים במצוות שמחת החג. אבל בעוד התלמוד הבבלי עוסק כיצד שמחים הגברים והנשים בחג התלמוד הירושלמי (פסחים י, א) מתייחס גם לילדים. ילדים משמחים אותם בחג באגוזים ושקדים. והתלמוד הירושלמי ממשיך ואומר שרבי טרפון היה נוהג לשמח את הילדים בפסח באגוזים ושקדים. מדוע היה חשוב לתלמוד הירושלמי לספר על כך שרבי טרפון יישם את ההלכה הזאת. רבי טרפון נקרא בתלמוד הירושלמי – אביהם של ישראל. יש כאן רצון להמחיש את הקשר המיוחד בין אב לבן. הקב"ה שהוא למעשה האב בהא הידיעה של עם ישראל מפנק את בנו בכורו ישראל על ידי כך שדואג דווקא לו בדברים המשמחים אותו. הקב"ה דואג לכל בריותיו, אולם תמיד צריך להיות פינוק מיוחד כלפי בנו בכורו, כלפי מי שעליו מוטלים עליו המשימות הקשות - לפעול לקידום העולם.
עם ישראל הוא בחינת הטיסים בצבאו של הקב"ה, אלו שזוכים לתנאים מיוחדים. צריך לזכור שבשום פנים ואופן אסור לאלו שמקבלים יחס מיוחד להתנשא על החיילים האחרים, שהרי אמנם עם ישראל היא הבן הבכור (שמות ד, יב) – בני בכורי ישראל, אך גם אומות העולם הם בנים לקב"ה. התלמוד הירושלמי (סוכה ה, ו) מסביר שכלי הנגינה נבל נקרא כך בגלל שנגינתו ערבה ביותר והוא משאיר מאחור את כל כלי הנגינה האחרים.
מציאות של התנשאות על אחרים בגלל העדפה היא מעשה נבלה. ההעדפה של ישראל על אומות העולם אמנם מזכה אותם בסוג של פינוק, אולם מחייבת אותם לפעול לתיקון העולם מתוך ענווה, ומתוך הכרת ערכם של אומות העולם.