ביום השביעי של פסח עם ישראל ניצב מול ים סוף. המצרים מאחוריהם ומכשול שנדמה בלתי עביר מלפניהם.
התחושה הכללית אצל המצרים היאש"נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" – המציאות סוגרת על עם ישראל. חז"ל מתארים שהמבוכה הייתה גם נחלתם של ישראל שנחלקו לארבע כתות שהסתכסכו בינן לבין עצמן כיצד להגיב למשבר.
תחושתם של רבים בימים הללו היא ש"סגר עלינו המדבר" – פיגועים מבחוץ ומאבקים מבפנים; ויכוחים מתישים שלא מובילים לשומקום, וייאוש מדכדך שהולך וגובר.
בים סוף, ההדרכה של ה' למשה הייתה "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו".
יש מצבים בחיים שאין פתרון ברור וגם אין יותר מידי ברירות. פשוט צריך לנסוע ולהתקדם ואז הים נבקע לשניים; הפתרון מתברר תוך כדי תנועה. מדינת ישראל אינה יכולה לאפשר לעצמה פסימיות. ייאוש איננו תוכנית עבודה. אנחנו נמשיך לנסוע בכל התחומים כמיטב יכולתנו: במישור הבטחוני אין פתרון קסם אלא ביעור בפינצטה של קיני הטרור אחד לאחד; במישור החברתי לא תהיה כאן מערכה אחת שתכריע לכאן או לכאן אלא שינוי תרבותי רב דורי.
היכולת לנתק קצת את עצמנו מן הציפייה לסוף ברור ולהתמקד בנסיעה עצמה – זוהי דרך טובה גם להתמודדות עם משברים אישיים.