ישנם כאלו שחושבים שמקום קדוש נוצר על ידי פעולות של קודש. מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל דאג להוציא מתפיסה זאת.
הרב אמר שאנחנו משתמשים בביטוי מצוות התלויות בארץ ולא ארץ התלויה במצוות כדי ללמד אותנו שלא קיום המצוות גורם לארץ להיות קדושה, אלא היפוכם של דברים: בגלל שארץ ישראל היא קדושה נתנו בה מצוות מיוחדות – מצוות התלויות בארץ.
ישנה משנה מרתקת במסכת חגיגה הקובעת שעם הארץ נאמן ברגל לגבי כשרות. אדם בחיים השוטפים נקרא עם הארץ – אדם שאינו נאמן על הכשרות, כאשר מגיע החג הוא הופך להיות חבר, שזאת הגדרת אנשים שאנו סומכים עליהם בכל מה שקשור לכשרות. אם ננסה להגדיר טוב יותר את הדברים, הרי שישנם שבועיים בשנה, ימי החגים פסח וסוכות בהם אדם נהיה יותר דתי.
מה הסיבה לכך שהאדם נהיה יותר דתי. בתלמוד הבבלי ביחס למשנה זאת מובא שעצם ההיאספות של ציבור גדול ברגל הופכת את האדם ליותר דתי. אין בתלמוד הבבלי כל אזכור לגבי ירושלים. ולא רק זאת אלא המילה חברים, שבאה לציין שכל עם ישראל ברגל הם בחינת חברים, מובאת ביחס להתאספות כל ישראל במצפה.
לעומת זאת התלמוד הירושלמי מסביר שירושלים היא זאת שעושה את כל ישראל חברים. ירושלים היא זו שהופכת את עמי הארץ בשעת הרגל לחברים.
מסתבר ששיטת הירושלמי ביחס לירושלים היא המשך לדבריו של הרב צבי יהודה הכן קוק ביחס לארץ ישראל והמצוות התלויות בארץ. לדעת הירושלמי קדושתה של ירושלים היא למעשה הסיבה לכך שבית המקדש הוקם בירושלים, ולא בית המקדש הוא זה שגורם לכך שירושלים תהיה קדושה.
הנושא של מקום קדוש במהותו הוא נושא שלא כל תופשי התורה חיים איתו בשלום, שהרי, לכאורה, מלוא כל הארץ כבודו.
כיום אנו רואים אצל אלו שסוטים ממסורת ישראל את ההתנכרות לכל נושא המקום. לטענתם אין דבר כזה מקום קדוש ולכן הם גם שינו בהתאם את נוסח התפילה. מתברר שכבר היו דברים מעולם.
הנוצרים הראשונים היו יהודים שאמנם אמצו לעצמם אמונה אחרת, אולם המשיכו לקיים מצוות ולהתערב בתוך הקהל הנאמן. לא תמיד ידעו לזהות אותם ולכן אם טעו בברכות שמונה עשרה לא היו מסלקים אותם, חוץ מאשר אם הם היו משנים בברכת ולמלשינים שכוונה כנגדם.
התלמוד הירושלמי מוסיף שגם אם החזן היה משנה בברכה העוסקת בתחיית המתים וכן בברכה על בנין ירושלים היו מבינים שמדובר במין והיו מסלקים אותו.
מאז ומעולם המאבק נגד מרכזיות המקום, נגד מרכזיותה של ארץ ישראל ושל ירושלים עיר הקודש, אפיין את הכתות שפרשו מן היהדות.
התלמוד הירושלמי מספר על שני אחים באשקלון שעלו לרגל. שכיניהם הנוכרים אמרו לעצמם שכאשר יעלו שני אחים אלו לירושלים הם ירוקנו להם את הבית. כאשר הם באו לעשות זאת הם ראו דמויות מסתובבות סביב הבית ולכן לא יכלו לעשות דבר.
כאשר חזרו האחים מירושלים שאלו אותם השכנים היכן הייתם. אמרו האחים עלינו לרגל לירושלים. אמרו השכנים: ברוך אלקי ישראל שהם לא עוזבים אותו והוא לא עוזב אותם.
הסיפור הזה על האחים מאשקלון נסמך על הפסוק (שמות לד, כה) ולא יחמד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלקיך שלש פעמים בשנה. ישנם החושבים שהר הבית הוא בעיה שרק יכולה לגרום צרות ביטחוניות וכד'. הסיפור בירושלמי מלמד אותנו שהר הבית הוא הפתרון. כל הדיבורים על מסירת חבלי מולדת, על כך שבגויים חומדים את ארצנו נובעים מההסתכלות על ארץ ישראל כנדל"ן. ברגע שכולם מבינים שהר הבית הוא מרכז החיים, אז גם ארץ ישראל נתפשת כארץ החיים.
ועוד תובנה חשובה מסיפור זה. הירושלמי מספר שכאשר עזבו האחים את ירושלים הם קנו מתנות לשכניהם. ירושלים מוציאה לפועל את תכונת החסד של עם ישראל. ירושלים מעוררת בעם ישראל את הרצון להשפיע שפע של טובה וברכה בעולם. לקדש שם שמים בתחתיות ארץ.
קידוש שם שמים בא לידי ביטוי בקשר המיוחד של הקב"ה לעם ישראל כפי שבא לידי ביטוי בניסים המיוחדים שזכינו להם במלחמות ישראל וביחוד בשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים ובכך שעם ישראל לא עזב אותו וזכינו להתעוררות רוחנית. אנחנו לא עוזבים את הקב"ה והוא לא עוזב אותנו. אולם קידוש השם בא לידי ביטוי גם במגמה של עם ישראל להשפיע שפע של טובה וברכה לעולם.