העיר ירושלים, שאליה נכספו קהילות ישראל לאורך אלפיים שנות גלות, מתוארת במדרש כבעלת שני רבדים: ירושלים של מעלה וירושלים של מטה.
הגמרא במסכת תענית (דף ה') אומרת: "אמר רבי יוחנן: אמר הקב"ה, לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה". באופן הפשוט, ניתן לראות את כוונת המדרש כביטוי לעיקרון של "עימו אנוכי בצרה", כלומר, כשם שעם ישראל שרוי בגלות - גם בעולמות עליונים הקב"ה, כביכול, שרוי בגלות.
בדומה למדרשי חז"ל רבים, גם הפיוט "דודי ירד לגנו" הפותח את שירת הבקשות של יהדות צפון אפריקה בשבתות החורף, מבטא עיקרון זה. באמצעות דיאלוג בין הקב"ה לכנסת ישראל מתוארת אותה גלות משותפת כגעגועים הדדיים המבטאים את הקומה הבסיסית והטבעית בקשר שבין עם ישראל לקב"ה. "ידִידוּת נַפְשִׁי מַה תִּתְאוֹנְנִי צִדְקֵךְ גַּם אַהֲבָתֵךְ לא נִפְלֵאת מֶנִּי, מִיּוֹם גְּלוֹתֵךְ נָדַדְתִּי אָנִי כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי".
אלא שהראי"ה קוק זצ"ל ראה במדרש המובא בגמרא בתענית משמעות נוספת, הקשורה לאופן שבו עם ישראל מבקש את קרבתו של הקב"ה, בדגש על החיפוש והטלטלה של דור התחיה. במאמר הדור, העוסק בשאלת היחס לציונות החילונית ורעיונותיהם של החלוצים העבריים, מתאר הרב קוק את הנפילה של הדור כתוצאה של חיפוש רעיונות גבוהים יותר מאלו שעסק בהם עם ישראל בשנות הגלות הקשות: "...רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים.
הכח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה. חלק גדול מהדור הצעיר אינו חש כבוד לכל מה שהורגל לא מפני שאופלה נפשו, לא מפני שנשפל... אלא מפני שעלה... עד שנדמה לו שהכל הוא שפל מערכו... כנפיים עשה לו ובמרומים ימריא..." ואז מגיע הרב קוק אל הגמרא שלנו: "מעל ירושלים דלמטה, החרבה והשוממה, המושפלת עד שאול תחתיה – התעלה, ולירושלים של מעלה – לא יוכל להיכנס, כי אין הקב"ה נכנס בירושלים של מעלה עד שייכנס בירושלים של מטה".
כלומר, בעומק המדרש כתוב עיקרון נוסף: החיפוש אחר ייעודו של עם ישראל ומימוש דרכו הערכית, צריך להימצא מתוך עיון מתמיד ומעמיק בערכיו המיוחדים. סוד כוחו טמון בחיבור של כלל ישראל אל מקורותיו היסודיים במרחביה הגדולים של התורה, התנ"ך ודברי חז"ל, ההלכה והאגדה, המדרש ומרחבי האמונה. ומכאן מגיעה קריאתו המהדהדת של הרב קוק זצ"ל גם אלינו, העוסקים בתורה וחווים את המעבר מן הגלות הדוויה אל המהלך העצום של תחיית ישראל ובניינו בארץ ישראל: "הבה נכין לו הדרך. נראה לו את מבוא העיר, למען יוכל למצוא את הפתח. נודיע לו שימצא את מה שהוא מבקש דווקא בגבול ישראל, אחזתיו ולא ארפנו, עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי".
עלינו מוטלת החובה להתחבר אל כלל ישראל, כך שכולם יוכלו למצוא את הפתח לירושלים של מטה, שהוא הדרך היחידה להגיע אל ירושלים של מעלה. וכאן, מוסיף הרב קוק נקודה מדהימה באמצעות הפסוק משיר השירים: "אחזתיו ולא ארפנו, עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי". כקומה נוספת מעל הפרשנות המקובלת של הפסוק, ככיסופים של עם ישראל כלפי הקדוש ברוך הוא, מעניק הרב קוק זצ"ל לפסוק רובד נוסף - כיסופים אל החיבור לכלל ישראל.
הופעת השכינה בעם ישראל תלויה ביכולת של עם ישראל לחשוב ביחד על ערכי חייו ועל שאיפותיו הלאומיות והעולמיות, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור לגוים, ולתקן עולם במלכות שדי. מימוש השאיפות הערכיות של עם ישראל בדור התחיה, "החסד היושר המשפט והחמלה" הנזכרים לעיל, יוכל להצליח כאשר נצטרף כולנו, במהלך משותף, להיכנס ביחד בשערי ירושלים, אל מקור חייו של עם ישראל "אל בית אמי ואל חדר הורתי", ושם נחפש יחדיו, כעם אחד ומשפחה אחת, את הדרך לעלות אל השלב הבא בתהליך תחיית ישראל ותיקון העולם.
המילה ירושלים הייתה מעולם, והיא גם כיום, מילה המעבירה רטט של כיסופים ושל אחדות בכל חלקי החברה הישראלית, בכל העדות ובכל הגלויות. "כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף". במשך אלפי שנים התפללנו לזכות לשוב אל ירושלים, ולראות בבניינה. כיום, לאחר כמעט 120 שנה מאז שנכתב מאמר הדור, האתגר של תחיית עם ישראל בארצו עודנו כאן ואורה של העיר ש"חוברה לה יחדיו" מסוגל להשפיע על כלל ישראל. העמקת היחס והחיבור של כלל החברה הישראלית ליום ירושלים ולאירוע המכונן של איחוד העיר, יכול להיות הפתח לירושלים מטה, ומתוך כך גם להופעת שכינה בעם ישראל, בירושלים של מטה ובירושלים של מעלה.
הרב מאיר כהנא הוא אב בית דין באשקלון ויו"ר נציגות הדיינים הארצית