למה האחים שונאים?

1. לא יודע אם לקרוא לו 'חבר'. אבל נער אחד, שלמד איתו בעבר - לא מסוגל לדבר איתי. כשהיינו נערים, מעולם לא הסתכסכנו. ההיפך. היו ביננו קשר ידידותי על גבול החברי.

אחרי שנים התכתבנו כשתי שורות בלבד.
שאלתי מה שלומו והוא העלה באוב כינוי שהדביק לי, בצחוק. שם זה נגמר. כעת, הוא מסנן אותי. בימים שאני נזכר בו ומבקש לשלוח לו הודעה דיגיטלית כבר איני מצליח למצוא אותו.

אחר כך התברר לי שהוא 'חסם אותי' ולכן הוא אינו מופיע אצלי. אקט סינון אחרי דרישת שלום פשוטה - יכול להתפרש בקלות כתיעוב. לא הבנתי; למה לו להתנהג כך? למה לו לשנוא אותי?

2. יום אחד, במפגש פנים מול פנים עם חבר משותף שמכיר את שנינו, שאלתי מה עם הידיד המסנן. התעניינתי איפה הוא נמצא ומה מעניין אותו כעת בחיים. הידיד המשותף סיפר לי שהידיד המסנן נמצא בחו"ל, כבר שנים. יש לו עסק מקומי מצליח והוא מחפש כעת יהודיה, להתחתן איתה. חשוב לו שתהיה יהודיה. זה הגבול שלו. "אבל קשה היום למצוא יהודיה", סיפר לי החבר המשותף ומבין ריסי עיניו ניכר שאף הוא באותה סירה.

אחרי טיולים ארוכים בחו"ל, התרחקות רבתי ממה שגדל עליו והוא בחיפוש עכשווי-עדכני אחרי יהודיה. דווקא.

אחר כך סיפר לי על אח שלו, שגדל קצת אחרת ממנו. "גם הוא בחו"ל", אמר. "נשוי למישהי מקומית". לא שאלתי אם היא יהודיה. העיניים המושפלות מטה אמרו הכל. "אבל לי - חשוב למצוא אשה יהודיה", אמר. ברכתי אותו לשלום ונפרדנו כידידים.

3. כשחזרתי הביתה שיערתי למה אני מסונן ע"י ידיד נעורי, על לא עוול בכפי. ככל הנראה, אני מזכיר לו את מה שקשה לו להכיל: עומק האמת שהוא עצמו מאמין בה, כיהודי. הוא לא מסוגל ללכת 'עד הסוף' ומחפש אחת מבנות עמו להינשא לה. הווי אומר: בעומק העניין, הוא עדין מאמין בחשיבות הרבה של יהדותו.

הוא מוכן להישאר בודד, למען שימור יהדותו והקמת דור יהודי חדש. סוג של מסירות נפש, בגרסת הרחוקים. לכן, כשאני צץ לו וירטואלית מול הפרצוף - הוא נבהל וממהר להיעלם. בעצם הופעתי, אני מזכיר לו שאיפשהו יש אמת אחת שהוא עצמו מאמין בה והיא מבקשת ממנו שישוב לעצמו.

אך הוא, כנראה, כבר לא מאמין או אינו רוצה להאמין שהוא מסוגל לשוב אט אט הביתה. אל המקום שבו גדל והדברים שבעומק ליבו הוא מאמין בהם, בעצמו.

4. איני שופט אדם שלא גדל כשומר מצוות או ששמר והתרחק מהן. פעמים רבות, מאחורי ההתרחקות מהבית נמצאת תנועת התנגדות רבת שנים שצמחה כתוצאה מהגבלת החופש והעמקת הפחד בגיל צעיר, שכביכול נשכח בעלטת הזמן. אך ללב רגיש קשה לשכוח. בשביל לשכוח הוא צריך לסלוח לדמויות האנושיות בסיפור ולהיכנע למציאות האלוקית המסובבת את הסיבות.

מדובר בתהליך אישי שקשה לשכנע אדם שמוטב לו לעבור - כדי להיגאל. לעיתים, רוב חייו הבוגרים של האדם מבוססים על תנועת ההתנגדות לדרך בה ניסו לגדל אותו. יתכן וההתנגדות הזו מאפשרת לו לחיות בקונפליקט בין מה שהוא מאמין בו לבין איך שהוא חי בפועל.

5. הסינון כלפיי - הוא רק סימפטום זעיר בסיפור אישי קטן. הריני מוחל וסולח לכל מי שסינן או תיעב אותי.
מאידך, להנחתי, הסיפור הזה מציג את עצמת הקרע שיכול להיווצר כשאדם שאינו נאמן למה שהוא מאמין בו - פוגש אדם שמזכיר לו את זה, בסך הכל.

אנחנו חיים במדינה שבה חלק מסויים מהאזרחים אוחזים ביהדות שורשית מבוססת ורבת שנים. לצידם, חיים אנשים שהיהדות עבורם היא פולקלור נחמד הכולל מאכלים, חגים וכמעט תו לא. למרבה הפלא, רבים מהם מתעקשים להינשא לבני\בנות עמם. הם לא לגמרי 'עם ככל העמים'.

בעומק העניין, הם מאמינים במשהו ערטילאי שגורם להם לרצות להישאר מחוברים לשרשרת הדורות.
חלקם לא רואה בכך סתירה למהות החיים היומיומית ולרוב הם לא עוסקים בכך.

החיים זורמים בגבולות הגזרה ע"פ המקובל במעגלים הקרובים, עם סטיות תקן המבוססות על מה שמוצג בחברה\בתקשורת התומכות - בלי מילים - בחיים שמאפשרים חיים ללא צמיחה רוחנית.

6. אך לפעמים זה מתפוצץ. זה עשוי לקרות כשיהודי מהאוחזים בשורשי היהדות מופיע איפשהו ובעצם הופעתו אומר שעם כל האהבה וההערכה לאנשים ומעשים טובים - יהדות כוללת הרבה מעבר לפולקלור, נישואין ומצוות שמתיישבות על השכל האנושי-עכשווי.

הכי מרתיח: דברים שאסור ולא מבינים למה או לימוד תורה, כערך עליון, שלא על מנת לקבל פרס או להשיג משהו חומרי.

זה בלתי נתפס בעולם הרחב שטוחן דיבורים על צמיחה במובן הגיוני-חומרי בלבד. לעיתים, מספיק שיהודי כזה, שמגלם בעיני המתבונן ערך עליון, בצורה כלשהי - יצוץ. לא משנה המגזר. 'המיצג' יכול להיות חרדי או דתי לאומי או מסורתי שקשה לו לקיים הכל אבל מעריץ את שורשי עמו ואת הדבקים ברוח.

כך או כך, בלי מילים רבות, הוא עשוי לשמוט את קרקע חייו של היהודי הפולקלורי שמטבע הדברים רואה במה שלא נוח לו לקיים - עול.

הדרך הקלה היא לסנן, לתעב, לשנוא, להיבהל, להתעצבן, לקלל. למצוא אלמנטים 'מוצדקים' ו'הגיוניים' לשנאה ולהצדקת הדציבלים.

התקשורת טוחנת בלי סוף את 'הנושאים השנויים במחלוקת', אבל כמעט אף פעם לא מדברת על 'הסגנון' שמוציא מאנשים מנומסים את הנמר. למרות שבסגנון, טמון הסוד הגדול.

7. מסקרן: מניין צצה דרך השנאה שבוחרים בה, לפעמים, דווקא אנשים חכמים הזועקים כילד קט בחנות ממתקי צדק?

כיצד אנשים מכובדים שיש להם כל כך הרבה, מכל הבחינות החומריות, נתפסים טוחנים אגלי זעם שיצאו מפרופורציה ומבוססים - לעת עתה - על פחד, דמיון ותיאוריות?

לעניות דעתי, התשובה פשוטה מאוד: כל דרך נינוחה אחרת דורשת ענווה גדולה והודאה בכך שסגנון החיים היהודי-פולקלורי-אישי שלך אולי זורם יפה עם הכפר הגלובאלי, אך האלמנט היהודי - עומד על כרעי התרנגולת.

הסחת דעת תמידית משאלות הנוגעות למשמעות החיים היהודית - זה מה שעוזר לזרימה היומיומית.
אין ספק, ללמוד את עיקרי האמונה והיהדות כפי שנמסרו לנו מלפני אלפי שנים ולהתחייב אליהם היום - זה קשה ולא תמיד נשמע מושך.

זה דורש רצון, הרבה ענווה מול עצמך והתמרדות מול החברה - כשלא גדלת על זה.

מאידך, הפיתרון הקל נמצא בהישג יד; לתעב, לזלזל, לסנן, להכליל, ללכלך, להאשים את 'הצד שמייצג משמעות יהודית עמוקה יותר מעצם היותו' - במקום לנסות להבין מה אתה מפספס ולמה הצד השני מוציא ממך אמוציות כאלה בכלל.

כגודל הדחקת הלב - גודל הזעקה שנועדה להרגיע את הנשמה ולהסביר לה שהכל טוב, ממשיכים ליהנות, כרגיל, מהפולקלור.

לפסול כליל את מי שבעצם אורח חייו מציק לתחושת ההנאה השלימה עם שאלות מהותיות - 'עושה את העבודה' בחכמה.

כך למעשה נחסמת הדרך היחידה שאולי הייתה מובילה מישהו לעול כלשהו, באחד מימי חיפוש הנשמה.
כי כשאתה שונא שנים את מי שמייצג בעיניך את היהדות השורשית - הסיכוי להתחבר אליה ולקבל דרכה משמעות - יורד. כך לא נראה חופש, ככה נראה שיעבוד אגרסיבי לסגנון חיים ספציפי.

הכותב הוא איש קראייטיב, תסריטאי ומגיש, יוצר ההרצאה והסרט החדש 'מדריך למתבונן האמיץ' ובית ספר לאמנים 'מסדרונות לתעשייה'.