חודש תמוז היה תמיד חודש מועד להתבכיינות. עוד מימי הבבליים שסגדו לפסל ה"תמוז" בפולחן שכלל בכי בדמעות, ועד ימינו שבהם חודש תמוז משמש לסיכום השנה ומזמין אפשרות להתבכיין על "מצב הנוער", ו"מה יהיה הסוף במדינה שלנו?"
בימים אלו אני משתתף בעשרות כנסי סיום של מערכות החינוך הדתי והמסורתי בכל רחבי הארץ. אני נפגש עם צוותי ההוראה והתלמידים – החל בגיל הגן, המשך דרך גיל היסודי, התיכון, מכינות, ישיבות, מדרשות ומוסדות אקדמיים – וגם לי בא לבכות, לבכות מאושר.
מאות גני ילדים חדשים שנפתחים; בתי ספר שמרחיבים כיתות תורניות בלי סוף; ביקוש שלא נתפס לישיבות תיכוניות ולאולפנות; מכינות קדם צבאיות עם אחוזים מטורפים של בוגרים בקרבי ובקצונה; ישיבות ומדרשות שסגרו לשנה מספר תלת ספרתי (!) של תלמידים ופשוט אין יותר מקום; ובתי מדרש במוסדות אקדמיים שנפתחים כפטריות אחרי הגשם. בחודש אלול נדע יותר מספרים מדויקים אבל להערכתי שנת תשפ"ד הולכת להיות השנה הגדולה והטובה ביותר במערכות הללו.
בכי יכול לשמש גם כמגננה מאיומים. כאשר אנו חותכים בצל למשל, העיניים מגירות דמעות כדי לדחות את אדי החריפות. הניחו לזקנים שצועדים בהפגנות שנאה; תתעלמו ממניפי דגלי התאווה; ואל תשקיעו זמן בצפייה ברשתות חברתיות של אנשים שרע להם ורוצים שלכולם יהיה רע. כל אלה הם אנשי העבר, אבק וירטואלי שכלום לא ישאר ממנו. תקשיבו לשטח, ובשטח צומח אור גדול. חודש תמוז זהו החודש שבו הימים מתארכים; האור גובר בעולם, והאור ינצח. הוא כבר מנצח.