כאשר אדם או חברה ניצבים מול איום יש בפניהם בחירה בין שתי אפשרויות: האחת היא לנפח בתודעה את האיום, לפחד ולחזות שחורות; והשנייה היא להביט עליו בפרופורציה. כך היה בקורונה וכך באיום של קבוצת מיעוט שמאיימת לפרק את המדינה.
בתחילת ספר דברים שנקרא השבת, מתבטא משה רבנו ש"לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-לוהים הוא". אנו לא מפחדים מפני "איש", לא מפני שאנו ממעיטים בכוונות הזדון שלו, אלא מפני שאנו שופטים ומעריכים נכון את היכולות שלו להזיק לתמונה הכוללת, והתמונה הכוללת היא תמיד "לא-לוהים" – בהשגחה ובפרופורציה.
כאשר חלקים מסוימים בחברה מאיימים שהם הולכים לפרק אותה, צריך להעריך האם אכן יש להם את היכולת לעשות זאת? למשל האיום ש"ניקח את הכסף ונלך מכאן" כבר הוכח כאיום ריק; כל מי שנשאר פה אינו עושה טובה לאף אחד, הוא נשאר פה כי משתלם לו. לאן הוא ילך? לצרפת?
השבתת המשק גם היא נכנסת לאותה קטגוריה: לא כדאי לאף רופא או בעל עסק לזלזל בציבור גדול במדינת ישראל, זה יסתיים בסוף כמו במקרה מאפיית אנג'ל.
איום נוסף הוא לסרב לשרת בכוחות הביטחון. גם כאן חשוב להביט על הדברים בפרופורציה: ראשית, האם מדובר על כלל כוחות הביטחון או בשכבה מאד מסוימת, פנסיונרית ברובה, ואילו דרג השטח והביניים נמצא במקום אחר? שנית, האם גם אותם אלה שמצויים בשירות פעיל אכן יממשו את איומם כאשר ביתם שלהם יהיה בסכנה? מה יעשה טייס מתנגד רפורמה כאשר חמאס או חיזבאללה יפציצו את הקיבוץ שלו? בוודאי שנגרם כעת נזק לביטחון, אבל שום דבר לא מתקרב לאיום קיומי על המדינה, מהסיבה הפשוטה שהרצון לחיות הוא גדול יותר מכל ויכוח מתיש על "עילת הסבירות" או מה שזה לא יהיה.
למרות שישנם כאלה שמעניקים כיום פרשנות גמישה למושג "דמוקרטיה", הפרשנות המקורית היא שלטון הרוב, והרעיון הערכי שעומד מאחוריו (ומאחורי הכלל ההלכתי של "אחרי רבים להטות" למשל) הוא – שהרוב מביע סוג של אמת שכדאי לכבד אותה.
הציבור היהודי במדינה מונה שמונה מיליון שהולכים לכיוון מאד מסוים, גם בהווה וגם בדמוגרפיה העתידית. ישנה קבוצה שמונה עשרות אלפים במעגל ראשון ומאות אלפים בדוחק במעגל שני שמנסה להילחם בכך, היא אמנם גורמת נזק לא קטן, אבל אין צורך לפחד ממנה. התמונה הכוללת היא שהרוב יכריע, גם אם זה ייקח זמן. בינתיים אל תגורו.