אני כותב מילים אלה, והיד המקישה רועדת, הלב מפרפר והדאגה מתעצמת. האמנם זה לא רק חלום בלהות? כלום אין זו מציאות איומה שאליה ניקלע בקרוב? הרי כולנו נשלם את המחיר. כל אחד מאיתנו וכולנו ביחד.
ימין ושמאל. מפגינים ומפגיני נגד. האם לשם מוליכים אותנו אלה גם אלה?
אין זה סוד שאני בצד התומכים ברפורמה. צימצום עילת הסבירות. רבים מהמתנגדים עושים זאת מהפוזיציה העכשווית שלהם. מתוך עויינות קשה לראש הממשלה. משימוש בביטויים שאפילו לאויב אין משמיעים אותם. הלב מתפלץ למשמע מילות השיטנה המוטחות בבנימין נתניהו. והרי הוא הסביר היטב בסוף השבוע, כי החקיקה שתושלם כנראה היום, יום שני, היא קמצוץ ממה שהציעו בעבר לפיד או סער או השופט ברק, כנגד הסבירות. הם ואחרים הציעו לבטלה. הוא מציע רק לצמצמה. מי שאינו רוצה להאמין לו – לא יאמין. ימשיך בשלו. עניין של פוזיציה. טובי המשפטנים – ביניהם דניאל פרידמן, עודד מודריק – הסבירו שהצימצום אינו פגיעה בדמוקרטיה. הוא חלק מאסדרה בין הרשויות. אבל הרבבות שממשיכים להפגין, להתריס, לאיים, לסרב, לא הסבירות מעניינת אותם כמו הפלת ממשלה שאינה "שלהם".
אחת מטענותיהם אומרת, שבוחרי הליכוד בנובמבר שעבר, לא הכירו את הרפורמה המשפטית בטרם החזירו את הימין לשלטון. הגם שיש סבירות לטענה זו, הבחירה היתה קודם כל בעד ממשלה בראשות הליכוד עם מספר מנדטים העולה על שלושים - במקום ממשלות ה"חילופים", שניצבו על בלימה. לפחות זכו בנט (כיהן שנה) ולפיד ( 26 שבועות) שתמונותיהם תלויות בגאון במבואה לחדר ישיבות הממשלה, לצד בן-גוריון, בגין, אשכול, שמיר ואחרים. בוחרי הליכוד רצו ממשלה יציבה, לאומית, שאפשר לסמוך עליה, ולא ממשלות קצרות ימים, ללא המפלגה הגדולה ביותר. הבוחרים הללו רצו ביציבות, במשילות. לא שהמצב הביטחוני והכלכלי השתפר במחצית השנה האחרונה, אבל לא הכל תלוי אך ורק בישראל ובממשלתה.
"מן המרפסת" אויבינו לוטשים עין מתענגת על המתרחש בישראל, נותנים "ל"נערים" לשחק ביניהם. משחק מסוכן, שמיום ליום מחליש את המתגוששים בזירה הפנימית. הם ממתינים בסבלנות להתרחבות הקרע, לסרבנות המתפשטת כמחלה ממארת, מחכים לרגע שבו לדעתם ייקל עליהם לבצע זממם מזה מאה שנה. חוסר האחריות בקרבנו משחק לידי איראן ושלוחותיה בעזה, בדרום לבנון ובשומרון. השאיפה להכריע בכל מחיר במאבק הפנימי נגד הממשלה מקרבת את אסוננו. הדיבורים המופקרים של מי שהיו ראשי ממשלה, ראשי אירגוני ביטחון, אישים באקדמיה ובפוליטיקה – מחרידים. תופעת הסרבנות החמורה, הכתובות המנאצות על השלטים המתריסים (חלקם נגד ה"כיבוש" ובעד הפלסטינים), ים הדגלים המקושקשים – כל אלה רק משמחים את האויב המשותף.
מדוע אין אף כלי תקשורת אחד שמבצע תחקיר על מקור הכספים הזורמים כנהר שוצף אל מארגני המחאה, במטרה להפיל את הממשלה, לפלג את האומה, לקרב את קץ המדינה? האם אין מוזרמים סכומים למערכות עיתונים מסויימים רק כדי שיטו את הדיווח לטובת הפלגנים, יבליטוהו ויעצימוהו? ושמא מדינות זרות מעורבות בכך? הלא שלטי החוצות הענקיים עם האגרוף המאיים, מודעות מעוצבות הפרוסות על פני עמודים שלמים, משרדי הפירסום ויחסי הציבור, המערך האירגוני ועוד – עולים מיליונים. שטיפת המוח הזאת, יש להודות, עובדת. משפיעה. היש מוצא מן המצב העגום הזה? יגידו המוחים – רק בעצירת המהלכים המשפטיים. יגידו התומכים – לנו הזכות לחוקק, אבל מוכנים להידברות. בינתיים הדאגה גוברת והולכת. עם שרוי בדיכאון, בתחושת אבדון, בנדודי שינה – ופתרון אין. האמנם?
לדעתי, יש מוצא. בחירות עכשיו. לא סקרים ולא עיתונאים יקבעו. נכון, אנחנו שבעי מערכות בחירות רצופות בשנים האחרונות, גברה תחושת המיאוס של "מה שהיה הוא מה שיהיה". אבל הפעם בהבדל משמעותי אחד: בחירות יהיו מעין משאל-עם דמוקרטי, אמיתי, על הנושא שעל הפרק ולא עמד במוקד מערכות הבחירות הקודמות – הרפורמה המשפטית. בחירות מוקדמות אבל בשני תנאים: עצירת הליך החקיקה, מחד גיסא, הפסקת הפגנות המרי, מאידך גיסא. יילך העם ויצביע, יילך הציבור ויכריע בשאלה הכה-קריטית, שמשסעת אותנו. הכרעתו תהיה הקובעת באשר לעתיד החקיקה המשפטית. כך זה בדמוקרטיה מתוקנת. כך זה באומה שוחרת חיים, דמוקרטית, מקבלת את הכרעת הרוב (מה שלא קורה בהפגנות), שומרת על זכויות המיעוט, דואגת לשלום העם כולו. ההצבעה היום חייבת להתקיים. ולאחריה, לקראת תשעה באב ולאחריו, נעשה כולנו חשבון נפש לגבי המשך החיים המשותפים. נפעל באחריות. בכך ניבחן, בכך נציל עצמנו מפסיעה נוספת קדימה, כאשר כולנו ניצבים על סף התהום.