לפני כמאה שנה התרחש בעולם משבר כלכלי אדיר בשם ה"שפל הגדול". בארה"ב דאז התחרו בבחירות שני מועמדים: הראשון היה הנשיא המכהן, הרברט הובר, כלכלן מבריק, בעל ניסיון וקודר; ומולו התמודד מועמד בשם פרנקלין רוזוולט, אדם בעל כישורים ממוצעים, משותק חלקית, אבל עם יכולת בינאישית מצוינת.
הובר ניהל קמפיין של הפחדה על הגורל האיום שמצפה לארה"ב במידה ולא ילכו בדרכו, ואילו רוזוולט ניהל קמפיין אופטימי על "ניו-דיל" (חוזה כלכלי חדש) לעם האמריקאי, כפי שאכן התרחש. בנאום הניצחון אמר רוזוולט – שהוביל בהמשך גם את ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה – את המילים האלמותיות: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו".
נזכרתי בכך עקב הידיעה שדירוג האשראי של ישראל נותר בעינו למרות קמפיין ההפחדה של כלכלני השמאל. לאנשי המחאה, רוויי הכסף, יש כמויות של אנשי פרסום שבטוחים שהם סוג של מקיוואלי (בתכתובות הפנימיות שלהם הם אוהבים לכנות עצמם "טובי המוחות") – אבל חסרה להם הבנה בסיסית בנפש האדם.
הפחדה, שנאה ונגטיביות נותנות אפקט לטווח קצר ומתבררות כשקר לטווח ארוך. כדברי חכמים: "גדולה מידת הטוב ממידת הפורענות". כל חסימת כביש; סיסמא אלימה וקפוצת אגרוף ('תתנגדו'); איום שחצני של רופא, טייס או בעל מניות; כתבה ארסית בתקשורת; פנטזיית היפרדות ברשתות החברתיות; צרחות "בושה" של שקמות ברלסריות למיניהן; טוקבקיסט שונא ומתלהם – רק מרחיקות מהם את המיינסטרים הציבורי.
זו הסיבה שהם מנצחים בסקרים ומפסידים בבחירות פעם אחר פעם; זו הסיבה שגם אם הרפורמה תתמסמס התהליכים הדמוגרפיים והתרבותיים במדינת ישראל רק יואצו; זו הסיבה שיש חילופי משמרות בצבא, בכלכלה ובאקדמיה; זו הסיבה שערוץ 12 ווינט מפטרים כעת עובדים (כן כן); זו הסיבה שבלוני ההפחדה של השמאל מתפוצצים פעם אחר פעם.
ראשי המחאה, אנשים מבוגרים וכועסים, כנראה לא יבינו זאת עד יומם האחרון – אבל הם לעולם לא ישובו לשלוט; לא הם ולא צאצאיהם התרבותיים. העתיד שייך לצעירים שמחפשים תקווה, משמעות וחיבור למסורת. כאלה שמכבדים את כלל הכוחות בעם הזה – גם את אלה שבונים את עולם החומר וגם את אלה שבונים את עולם הרוח. חודש אלול הוא הזמן לחיבורים הללו – "אני לדודי ודודי לי"; האמונה שלמרות שנפלנו אפשר לתקן; שבני אדם טובים ביסודם; שהתקווה חזקה יותר מן הפחד.
"ה' מעוז חיי - ממי אפחד?".