הוויכוח על 'אמונה והשתדלות' בין ראש הממשלה נתניהו, דור שני לציונות החילונית, לבין חסיד בעלז, ישראל אייכלר, חשף את מה שאין בממשלה הזו – ציונות דתית.
בסופו של יום נתניהו הוא בן נאמן לאביו, לז'בוטנסקי ולציונית החילונית הקלאסית מבית מדרשו של הרצל: הקב"ה לא מילא את תפקידו ולכן עלינו, הציונים גלויי הראש, לדאוג לגורלנו בעצמנו. אנחנו נאחז בשלח, אנחנו נחזיק בקשת: 'נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו – בסלע חצבנו עד דם. ויהי אור!'
התגובה של אייכלר לא היתה נחלתו בלבד. כל מי שאמונה ללא פשרות מצויה בו הרגיש כמו אריה ארליך, עורך 'משפחה' (העיתון היותר ליברלי בעולם החרדי), שכתב: "כש'ראש המחנה האמוני' פוער את פיו בדברי כפירה חמורים והכל בהודעה רשמית מטעם לשכת רה"מ - כל תאוריית ישראל המתוקה קורסת כמגדל קלפים."
ציונות דתית לא יכולה להבליג על דברי נתניהו ולא לקבל את תגובת אייכלר. אנחנו מאמינים באלוקים בלי פשרות, בלי תנאים ובלי להתחשבן על מה הוא היה צריך או לא צריך לעשות. אנחנו מאמינים! ובגלל האמונה הזו, איננו ממתינים לבית המקדש שירד באש מן השמים, ואיננו מתגעגעים לשטעטל בגליציה או למלאח במרוקו. עלינו לארץ ובנינו אותה לא מפני שהתאכזבנו מאלוקים (נתניהו), אלא בגלל שנענינו לדברי התורה: 'רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת' (דברים א, כט).
אנחנו שותפים להגנת המדינה לא מפני ש'לפעמים הקב"ה לא הגן עלינו' (נתניהו), ואיננו מסתפקים רק ב'להתפלל לשומר ישראל' (אייכלר) - אלא מפני שכתוב בתורה 'וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל' (דברים ח, יח) - ה' נתן לנו את היכולת לפעול בגבורה למען הגנת עמו וארצו.
אנחנו עובדים לפרנסתנו בארץ הזו מפני שאנחנו אומרים פעמיים ביום: 'וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ' - הקב"ה ייתן את המטר בעתו אבל התפקיד שלנו הוא לחרוש, לזרוע ולאסוף את הדגן, התירוש והיצהר - בלי 'שכפנו יהיו ברגבי אדמתה' אין משמעות למטר ולמלקוש, ואלו לא יירדו אם 'ראשינו לא יהיו בעמקי תורתה.'
הדברים הללו ברורים, ידועים ומוכרים לכל חניך וחניכה בבני עקיבא, עזרא, והצופים הדתיים. אבל נראה שבמפלגת 'הציונות הדתית' לא שמעו על כך. הסרטון המתנצל-מצטדק שהעלה סמוטריץ' לרשת בורח מבשורה, ומפנה גב לציונות הדתית כערך וכרעיון. עבור סמוטריץ' מדינת ישראל היא נס. העימות בינו לבין אייכלר (עימות שממנו הוא מתחמק: "אין לי עניין להתנצח עם ח"כ אייכלר") הוא אכן עימות של 180 מעלות כהגדרתו, אבל הוא נמצא באותו מישור: אייכלר רואה במדינת ישראל חטא, סמוטריץ' רואה בה 'נס'. שניהם כאחד מתיימרים לפענח את צפונות האל ותוכניתו לגאולת ישראל. סמוטריץ' מתעלם מהחידוש הרעיוני והאמוני הכביר של הציונות הדתית מהרב אלקלעי, דרך הרב קלישר ועד לרב קוק: גאולת ישראל תצמח על ידי עם ישראל.
החידוש הזה הוא שעומד בלב המחלוקת בין הציונות באשר היא לבין העולם החרדי. ההכרה בציונות כמחוייבות לפעול באופן אקטיבי ונחוש למען רווחתה, שגשוגה והגנתה של המדינה עמדה בשורש 'הברית ההיסטורית' בין מפא"י למפד"ל, והיתה מוסכמת על כל ממשלות ישראל עד לממשלה האחרונה. יש בממשלה זו הרבה 'תורה', אבל מעט מאד נכונות ל'ועבודה'. הציונות הדתית צריכה לחזור ולשמש גשר בין 'אמונה' ל'השתדלות', בין 'תורה' ל'עבודה' ובין עם ישראל לתורת ישראל ולארץ ישראל.