'דברו ערבית'. תחת צמד המילים מקופלת ההנחה שאם רק נהיה מספיק 'אכזריים', 'לא-הומנים', 'לא-פרוגרסיבים', 'נוקמים', כמו שמקובל אצל הערבים, או אז הם יבינו אחת ולתמיד שעם היהוד לא מתעסקים, כי אלה מג'נון – כמו הערבים.
ואולם, חיזבאללה וחמאס עוד לפני שהם ערבים, הם מוסלמים. לא סתם מוסלמים אלא מוסלמים מאמינים. אמונה, זו שפה שגם אשכנזי כמוני, נצר לקהילות קרצ'ניף (רומניה) וקאליש (פולניה), מבין בהחלט. ולא רק שאני מבין אמונה, אני גם שר שירי אמונה: 'מי שמאמין לא מפחד'.
כאשר אני רואה את דגלי חיזבאללה בדאחייה ההרוסה, וכאשר אני שומע את צפירות הנצחון בשיירות השיעים היורדות דרומה, אני שומע את השיר שלי 'מי שמאמין לא מפחד', בערבית-מוסלמית.
הבה נניח לרגע שמצב הדברים היה הפוך. האם ההפצצות, אבדן חיי אדם, ההרס האדיר, היה גורם למי מאתנו, מאמינים בני מאמינים, לוותר על אמונת אבותינו? מספיק להסתכל בתולדות העם היהודי כדי להבין שעינויים, רצח, גירושים מארץ לארץ, אינם יכולים לעקור אמונה.
הדברים הללו נכונים כלפי מאמינים מכל הדתות. שהרי האמונה מעניקה למאמין את חיי הנצח הנובעים מהידיעה שלא משנה מה תהיינה קורותיו עלי אדמות, העולם הבא, שהוא עולם האמת מובטח לו. ואכן הנוצרים הקדומים, השיעים, כתות נוצרים שונות בימי הביניים, נהרגו ונטבחו על אמונתם והתמידו בה.
כאשר אנו סבורים ששאלות נדלניו"ת כמו עלות שיקום הכפרים, מחיר תיקון הגשרים וכד' ישפיעו על אמונתם של לוחמי חיזבאללה, איננו מדברים 'ערבית' אלא 'מערבית'. ההנחה שההגיון המערבי התועלתני שסבור שניתן להמיר כל ערך ואמונה למטבעות זהב, פועל בעולם האמוני, מעידה כנראה יותר על התפיסה האמונית שלנו, מאשר על עוצמת האמונה של אויבנו.
האם אין דרך מלבד מלחמה מתמדת? הרב מנחם פרומן ז"ל הבין היטב שעם חמאס צריך לדבר באמונה. מפגשיו עם אנשי הדת הבכירים של חמאס, נתפסו כקוריוז, אבל המפתח אכן טמון ביכולת לדבר ביחד בשפה אמונית. אמת שלא ניתן לדבר עם כל אחד, ויש כאלו שטועים לחשוב שאמונתם מחייבת אותם לרצוח יהודים.
אולם בה בעת כדאי שנזכור שגם אצלנו יש הרואים באלוקי ישראל 'א-ל נקמות', ולא 'מלך שהשלום שלו'. לדבר שלום בשפת האמונה, אין פירושו לשמוט את החרב מידנו. כשם שאנחנו אומרים תהילים על החולה ובה בעת מוציאים כסף רב על רפואה מודרנית, כך גם ניתן לדבר באמונה ולהחזיק חרב, ואף לעשות בה שימוש. ואולם, אל לנו לחשוב שבאמצעות החרב נכריע את אמונתם או נשנה אותה. אם נשים יהבנו במטוס, בכטב"מ ובטנק בלבד, ביום מן הימים אויבנו המאמינים יצליחו להבקיע גם אותם.
המלחמה האחרונה עשויה, באופן פרדוקסלי משהו, להצעיד אותנו צעד ראשון לכיוון אחר. המעצמות המנצחות בתום מלחמת העולם השניה לא השמידו את גרמניה ויפן, אלא מתוך החורבות הצמיחו תכנית חינוך לשלום ולדמוקרטיה. באופן מפתיע התוכנית הזו שנשענה על כבוד למסורת של המנוצחים, ועל אמונה ביכולתם ללמוד ולהשתנות הצמיחה שתי מדינות רבות עוצמה שהן ידידותיה הטובות של ישראל. הזדמנות כזו אולי מתחילה היום מבין חורבות ג'אבליה ואל-חיאם.
אם נפקיר את החורבות הללו לאמונתם של מחבלי חמאס וחיזבאללה אנחנו נפגוש אותם מאמינים יותר, נחושים יותר ואולי אף רצחניים יותר. אם נאפשר ונעודד לבנות את החורבות הללו על אדני השלום מתוך כבוד למסורת ולאמונה שלהם, אולי נמצא לצידנו בעלי ברית ושכנים טובים. מי שמאמין לא מפחד – לא מפני המלחמה, וגם לא מפני השלום.
הכותב הוא מרצה במכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה