נדב גדליה
נדב גדליהצילום: באדיבות המצולם

1. הפסקתי לצרוך תקשורת לעומק, אך עדיין אני מתפתה להציץ בכותרות מדי פעם, לצערי. האלימות בקרב בני נוער מגיעה לשער העיתון לביקור סדיר והלב דואב. הקונספט זהה: 'העיתון מזדעזע'.

שאר כלי התקשורת; טלוויזיה, רדיו ואינטרנט - עושים את אותם קולות. ברשת עוד אפשר להגיב לאיטצלת הזעזוע בתגובת זעזוע עם יותר סימני קריאה ממילים.

נדמה שעולם כמנהגו נוהג ואין איש אשר שת ליבו לעניין מאוד פשוט: כולנו אחראים, באופן מסוים, לתדר התוקפנות והכוחניות. בקצה הסקאלה נמצאת אלימות פיזית שמוכרת אייטמים, אך חייבים לשנן שלצידה חיים בני אדם תוקפניים המקבלים משנה תוקף מעדת אוהדים. זה קורה בטוויטר בצלופן של 'מלחמות קודש', באולפני אקטואליה באותו צלופן קדוש שהפך לזרא. ומשם זה גולש אפילו לתחומים קלילים שמהותם 'בידור'.

2. צעירים מחקים את המבוגרים, רק בלי הניואנסים. הם פועלים לפי התדר שמשודר להם כ'מותר'. תדר התוקפנות הוא אחד. עיקרו הוא: שים פס רחב על רגשות הזולת והשתמש בתוקפנות כדי להעביר את מה ש'מרגיש' לך נכון, ללא סבלנות וכבוד. מדובר בשטות מוחלטת שלא מקדמת אותך, אך התוקפנות מעניקה מתנת אדרנלין למשתמשיה.

לפעמים גם רווח כלכלי, פוליטי, מחיאות כפיים סוערות, לייקים ועוקבים. זה אולי נראה כמשתלם, אך הדבר דומה לעשיית רווח ממשהו לא כשר כמו סחר ברגשות האחר. אפשר להדחיק את העובדה הזאת ולהצדיק את תדר התקיפה ששקענו בו, אבל איך אמר לי פעם מישהו בלי שמץ שמחה לאיד על כישלונו של אדם מסוים: "אולי זאת קארמה?".

לא צריך להיות אדם רוחני גדול בשביל להבין - דרך שכל ישר, תחושות פשוטות ובדיקת המציאות האישית: 'טוב' במובן הרחב לא צומח מתוקפנות. גם אם לצופה מהצד נראה שלפחות התוקף מרוויח - ההשערה הרווחת היא שחייו הנסתרים חסרי שלוה ושקט. ככה זה כשגונבים אקשן.

3. לא מוכרחים להיות דמות ציבורית כלשהי כדי להצליח להנמיך את תדר התוקפנות הכללית. מספיק שכל אחד מאיתנו יזהה את הרגעים בהם הוא משתמש ב'תקיפה למען רגשות הצדק' או 'קודש קודשים כלשהו' - ויתחיל לשנות טרמינולוגיה ולו במעט. חייבים לזכור ש"התרומה" שבתקיפה לא שווה את המסר שאתה מנסה להעביר. ההיפך.

דיבור מנוסח היטב, מתומצת, מנומס ומכובד - מוציא את הדובר הרבה יותר טוב ואפקטיבי. גם ככה, ע"י תקיפות, אף אחד לא מצליח לשכנע אף אחד. זה באזז של שקר כשמצטטים אותך ברשת. הוא משמן את גלגלי התקיפה והציניות, אבל מוריד אותך ואת התדר הכללי. אין לנו ברירה. אנו בשלב שבו מוכרחים לקחת אחריות ולזרוק את הציניות והפחד מההפסד במידה ולא נתקוף את הטעון תקיפה לדעתנו.

4. זאת לא חכמה להזדעזע ממקרים קיצוניים בעיתון ולהרגיש מודע ומלא חמלה. זה טבעי ו'בא לנו בזרימה'. חכם, קשה ולא פחות חשוב - זה להתפתח. לתהות היכן תוקפנות פוגשת אותנו, בני אדם שלא משתמשים באלימות פיזית. אחרי שנלמד את נקודות הפגישה האישיות שלנו עם תוקפנות, כבר לא יהיה מסובך להבין מה עלינו להתחיל לעשות, למען המצב הכללי, לכבוד השנה החדשה: להשיל ציניות ובמקום לצעוק - לדבר. במקום לדבר - לשתוק.

לספור עד 100 ולנסח מלל קצת פחות אימפולסיבי. השלב הבא יהיה גם לעשות את הדבר המביך הזה שנקרא להביט בעיין טובה על הזולת המעצבן ולאהוב קצת, למרות הכל. הכותב הוא קופירייטר עסקי, מגיש ושחקן. במאי הסרטים 'מדריך למתבונן האמיץ', 'רווק עם אלוקים' וסדרת הרשת 'גלעדי ימכור אותך'.