ברגעי משבר ישנו פיתוי להישאב לתחזיות אפוקליפטיות ופסימיות. חלק מפיתוח חוסן הוא היכולת לזהות תקווה ריאלית בתוך האפלה.
אמונה באלוקים אינה היתממות או הטחת הראש בקיר אלא זיהוי מגמה רחבה שמקדמת את העולם למרות משברים איומים. רבים מצטטים כעת את צ'רצ'יל שצפה לעם הבריטי בתחילת מלחמת העולם "דם יזע ודמעות", אולם צריך לזכור שבמקביל הוא גם צפה תסריט אופטימי וריאלי להמשך המלחמה (התערבות של ארצות הברית, מתיחת המשאבים של גרמניה מעבר ליכולותיה וכו').
אנו מתפללים לעוז לאומי שיגרום למלחמה זו להיות המלחמה האחרונה; אולם כדאי להיערך נפשית גם לתסריט איטי יותר: המלחמה בדרום תהיה קשה אולם בסופו של דבר החמאס יוכרע; וגם אם ישראל לא תוכל לנקות את עזה לחלוטין החזית הדרומית תשקוט לפרק זמן שיאפשר למדינת ישראל להתארגן לסבב הבא בצורה טובה יותר. לא ברור אם החזית הצפונית תתלקח למערכה כלל אזורית, אולם גם אם כן, ישראל בגיבוי ארה"ב תוכל לעמוד בה, גם אם במחיר כבד.
בין כה וכה, מדינת ישראל שלאחר המלחמה תהיה בתודעה לאומית חזקה לאין ערוך ממה שנכנסה אליה. כל ממשלה שתקום תעמיד את הביטחון בראש סדר העדיפות, וההיערכות כלפי האיומים החיצוניים והפנימיים שהוזנחה – תעשה באופן ראוי יותר ובקונצנזוס רחב; וישנם גם פיתוחים עתידיים שיכולים לשנות באופן מהותי את המערכה הבאה (לייזר וכו'). במקביל, השגשוג הכלכלי והתהליכים הדמוגרפיים והתרבותיים במדינת ישראל ימשיכו ויתעצמו: ליכוד חברתי, הגברת זהות יהודית ולאומית, האצת השילוב של המגזר החרדי וכו'.
העולם הערבי והמוסלמי אף הוא אינו עשוי כמקשה אחת; רבים מייחלים לנפילתה של איראן (שמצויה בעצמה בזעזועים פנימיים), ומגמות כדוגמת הסכמי אברהם וההתקרבות עם ערב הסעודית ידחקו בסופו של דבר את הבעיה הפלסטינית. חידוד העמידה של ישראל כמגן בפני האסלאם הקיצוני תחזק בעולם המערבי את התודעה השמרנית כנגד הפרוגרסיביות. בסופו של דבר חשוב לזכור שהעליונות הצבאית, הכלכלית, הטכנולוגית וכן – גם המוסרית – מצויה עדיין בידיהם של כוחות הטוב בעולם. אסור לשכוח זאת.
אף אחד אינו יכול לצפות באופן ודאי את העתיד, יתכן שהדברים יתרחשו כך ויתכן שאחרת, אולם חלק ממבט אמוני הוא להכיר בכך שהזמן פועל לא רק לרעתנו אלא גם - ובעיקר - לטובתנו.