לפני חודש היה זה היום האחרון לישראל שאיננה עוד. הכותרת הראשית בעיתון עסקה במחלוקת על הקפות שמחת תורה. במקום הקפות ושמחה נפל עלינו הגדול באסונות.
מאז אנו שרויים במערכה להכחדת חמא"ס-דאע"ש. מונים את מאות חללינו. פרק חדש ועגום נפתח בחייה של המדינה, במלחמה עקובה מדם שאנו בעיצומה ובשידוד מערכות פנימיות שיבוא לאחריה.
מלחמה שמחקה את הצפי ה"רגיל" לאוקטובר: המשך ההפגנות, הגברת המחאה, הפשיעה הערבית, האלימות החברתית - ואפילו הסרט "המזח" ו...קונצרט פתיחת העונה בפילהרמונית. אבל לא רק.
גם שני ימי זיכרון באוקטובר לשני מנהיגים עברו כלא היו. לא צויינו. יום השנה ה-28 לרצח ראש הממשלה רב-אלוף (מיל') יצחק רבין בידי מתנקש יהודי ויום השנה ה-22 לרצח שר התיירות אלוף (מיל') רחבעם זאבי בידי טרוריסטים ערבים. למי היה ראש וזמן להתייחד עם זכרם של השניים, כאשר מאות ישראלים נרצחו ביום אחד, מר ונמהר? לאחר שמאות נחטפו לעזה, ישוביהם היו לעיי חורבות ונבזזו, ויותר מ340 לוחמי צה"ל נפלו?
גנדי נרצח בפתח חדרו במלון ירושלמי ולעיני רעייתו יעל. הלוחם הזה, בן הארץ, שהכיר היטב את האלמנטים הקיצונים שבקרב הערבים, את עומק שנאתם, רצחנותם, שאיפותיהם, הוא עצמו שילם בחייו בידי שלושה מחבלים פלסטינים. חיפשו אותו במיוחד על שום רעיון הטראנספר (ודוק: מרצון!) שטיפח, העברת ערביי הארץ אל מעבר לנהר הירדן. כך הוא ראה את פתרון סיכסוך הדמים המתמשך בין העם היהודי לערביי הארץ. רק הפרדה מוחלטת.
נחסך ממנו לראות כיצד רעיון מסוג זה, טראנספר, הוחל (ולא מרצון) דוקא על מתיישבים יהודים, כאשר עמיתו, אריאל שרון, ביצע את ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה. ומשניהם נחסך מראה התוצאה הנוראית של עקירה זו, שכעבור 18 שנה הפכה לגמרי את חיינו. הנחיתה עלינו, במדינתנו, את הגדול באסונות מאז השואה.
איש ספר היה גנדי. לא היה אוהב המולדת יותר ממנו – ותעיד על כך הספריה העשירה שאגר בביתו וכולה קורות ארץ-ישראל. ככל שהותיר לו הזמן מעיסוקו הפוליטי, הוריק לעברית וערך ספרי מסעות של נוסעים אירופאיים במאה ה-19. הם סיפרו על ארץ בראשיתית, שוממה, ברובה ריקה מאדם, מנוקדת בכפרים ערביים עלובים, מעט יהודים והרבה שמות מקראיים. שבע שנים לפני הירצחו יזם רחבעם זאבי הוצאה לאור של קובץ שעניינו – טבח חברון תרפ"ט. ששים-ושבעה יהודים נרצחו (133 בכל הארץ) והופסק רצף היישוב היהודי בעיר האבות, עד שחודש בעקבות מלחמת ששת הימים.
גם הטבח ההוא אירע ביום שבת. כותב גנדי בהקדמתו: "ערביי חברון היכו, דקרו, גדעו אברים, ביתקו בטנים, אנסו נשים, רצחו ושחטו כל יהודי שהצליחו לגלות – ילד, אשה, גבר וזקן. הערבים שרפו את בתי-הכנסת העתיקים, הרסו את מרפאת 'הדסה' ובזזו את בתי היהודים... עיר הקודש חברון נהפכה לעיר ההריגה. פוגרומים, שחיטת ומעשי טבח ליוו את דברי הימים של עמנו בתפוצות גלותם, והנה נשנה מחזה האימים הזה גם בארץ-ישראל".
זהו ספר שנועד לזעזע. בצילומיו כמעט אינו חוסך את מראות האימים. תמונה של תינוק שמוחו שפוך, פצוע כרות אצבעות, יד כרותה, תמונות של חללים, גווילי תורה שרופים, וגם תמונתו של שלמהל'ה סלונים בן השלושה-עשר חודש שהוריו נרצחו. מבט עיניו המבוהלות סיפר הכל. שלמה זכה לחיות עד פטירתו בשנת 2014.
באיחור של ששים-וחמש שנה, בשנת הארבעים-ושש לקיום מדינת ישראל, רצה גנדי להציב, כדבריו, "יד זיכרון לנטבחים ותזכורת לחיים. מאורעות תרפ"ט בחברון ובמקומות אחרים בארץ מלמדים אותנו, שאיננו יכולים להפקיד את ביטחוננו בידי זרים וכי הערבים ינצלו כל הזדמנות כדי להכרית אותנו מארץ מולדתנו ומארץ החיים, ואף יגידו שזו 'תעמולה יהודית' ויכחישו את המאורעות".
כמו טבח קישינב ב-1903, גם טבח חברון ב-1929 נחקק היטב בתודעתנו. שניהם היו תוצאה של שנאה אנטישמית ובעיקר של חוסר האונים היהודי – גם שם, גם כאן. רחבעם זאבי הציב לנו תמרור אזהרה - בחייו הצבאיים, בפעילותו הפוליטית, בנאומיו בכנסת שהכעיסו רבים, וגם בקובץ שהפיק - כדי שניגמל מרעיונות עיוועים, שיעלו לנו במחיר דמים. גנדי היה ער לפיגועים נוראים שביצעו מחבלים בזמנו. רדף את אירגוני הטרור. ברוב המקרים זרועו של צה"ל השיגה את הרוצחים הנאלחים. מנעה עוד אסונות. ספק אם העלה על דעתו אפשרות של מחדל שמחת תורה תשפ"ד.
האם עכשיו, לאחר האסון הנורא בעוטף עזה, הלקח שרצה להנחילנו – יילמד? ייושם? והאם, כפי שעשה בספרו הקשה לעיון, עוד יש טעם להסתיר מעיני הציבור את זוועות ימינו, את מהות אויבינו, להיגמל מאשליות-שוא?