כאשר אברהם אבינו מחפש אישה לבנו ליצחק הוא שולח את עבדו לקחת אישה ממשפחתו. השאלה היא מדוע לשלוח אותו כה רחוק, כאשר ישנן נשים כנעניות קרוב לבית. ואם נאמר שנשות כנען היו עובדות עבודה זרה, הרי גם משפחת לבן עבדה עבודה זרה.
מוסכם על פרשני המקרא שבנות כנען, צאצאי חם, היו נשים בעלי מידות מקולקלות לעומת משפחת אברהם שהצטיינה במידות טובות, ומידות טובות הן הדבר החשוב ביותר כאשר בונים משפחה, כאשר בונים עם. לעומת זאת עבודה זרה היא טעות במישור הדעות, ודעות ניתן לתקן.
לכאורה ישנה טענה כנגד הבנה זאת. התורה עצמה מספרת לנו על כך שלבן עצמו היה רודף בצע, אם כן אולי יש לנו עם משפחת אברהם גם בעיה במישור של מידות.
חז"ל לומדים שלבן היה רודף בצע מפסוק מפורש (בראשית כד, ל): 'ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו כשמעו את דברי רבקה אחותו לאמר: כה דיבר אלי האיש'. מדוע בראש ובראשונה מוזכרים הנזם והצמידים עוד לפני הסיפור של המפגש בין רבקה לבין עבד אברהם.
אולם ראו זה פלא מפסוק אחד לפני פסוק זה (בראשית כד, כט) עולה שלבן בראש ובראשונה רץ לעזור לאליעזר עבד אברהם ללא כל סיבה מפורשת: 'ולרבקה אח ושמו לבן, וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין'. מסתבר שלבן רץ בגלל שהוא במהותו היה גומל חסד.
משפחת אברהם כולה ללא יוצא מן הכלל, שכן דברים כאלו עוברים בתורשה, היא משפחה של גומלי חסדים, כמו שמגלים לנו חז"ל שישראל ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. כל זה כמובן אינו סותר העובדה שהתורה מגלה, וחז"ל מרחיבים אותה, שלבן היה רודף בצע.
צריכים לחלק בין מידות לדעות. אצל לבן בתור בן למשפחת אברהם בלטה מידת החסד, אולם כל זה אינו סותר את תאוות הבצע שלו שהיא אינה מידה, אלא דעה. תאוות בצע בדומה לעבודה זרה היא החלטה להעדיף את הצד החומרני על הצד הערכי.
אבחנה זאת חשובה מאוד, כיוון שאם אנו מסתכלים על המציאות, הרי שדומני שלא נטעה אם נקבע בצורה ברורה שאחוזים גבוהים מעם ישראל הינם, אנשים שמעדיפים את ההישגים החומריים על פני ההישגים הרוחניים. אם קביעה זאת מוסכמת, הרי שלא בדיוק ברור כיצד אפשר לדבר על עם ישראל כעם סגולה.
התשובה היא שחומרניות ורדיפת בצע היא תוצאה של תרבות שגויה, אין היא שייכת למידות ולתכונות טבעיות. כאשר עם ישראל עומד מול אתגרים, הרי גם אותם אלו שנתפשים אצלנו כחומרניים, מגלים אצלם, בפועל, את סגולת ישראל.
אם לפני שמחת תורה התשפד היה דומה למתבונן מן הצד שחלקים נרחבים מן הציבור מנותקים לגמרי מן הצדדים האידיאליסטיים, הרי מתברר שמדובר בטעות אופטית. פתאום אנו רואים שהמידות הבסיסיות של עם ישראל, אותם ציינו חז"ל, מתגלות במלוא תפארתם. פתאום רואים אנרגיות אין סופיות של התנדבות ושל מסירות – עם ישראל בתפארתו. מתברר בצורה ברורה שהמציאות שחווינו קודם שמחת תורה התשפ"ד היא לא המציאות האמיתית. התמונה האמיתית שמספרת מי הוא עם ישראל היא התמונה שאנו רואים זוכים לראות בעינינו כעת.
עם ישראל בשורשו הוא עם מלא אנרגיות וגם אם הוא מפנה אותם לכיוונים שליליים, בגלל תרבות זרה זאת או אחרת, הרי שאין להתייאש ממנו. האנרגיות הללו במצבי משבר או בהכוונה נכונה עוד יבואו לידי ביטוי. גם אם הוא נתבע לעגל ונותן, הוא עוד ירתם לבניין האומה ובהמשך לבניין הארץ ולבניין המקדש (ירושלמי שקלים א, א).