עשרות שנים דיברנו על שלום עם הפלשתינים, כולנו באותו סירה שמחפשת שלווה. היינו מאוד יצירתיים והתפשרנו המון כדי שזה יקרה, אבל זה לא קרה.

לקח לי זמן להבין את העניין הפשוט: כדי לקבל שלום עם השכנים שלנו - צריך שיהיה שלום מוחלט ביננו. אי אפשר לעשות שלום עם אויב תוך כדי שאתה רב עם האחים שלך בבית"

בתודעת השלום ביננו – חשבנו שלא צריך להשקיע וגלשנו לאן שגלשנו. חילוקי דעות ופערים בחברה - זה עניין טבעי, אבל יש דרך להביע מורת רוח ואסור בשום פנים ואופן לצעוק ולקלל גם ב'אופן חוקי'. בסופו של דבר, בתוך תוכה החברה הישראלית עדינה, אצילית ורגישה מאוד ומגיבה בהתאם לרגישות - בעוצמה רבה.

כשחילוקי דעות הופכים למלחמה - מרגישים את התדר המשתנה באוויר והוא מחלחל ועשוי להוביל לדברים לא טובים. כל דבר תלוי בדבר אחר וכשאנחנו הופכים לקהי חושים ל'רגשות הזולת הלא צודק' מ'הצד שאינו אנחנו' - ולא מתעקשים לשמור על שיח מכבד כי קשה לנו מאוד - האווירה רעילה, אין שלום וברור שאין אהבה. קהות חושים זה רע גם אם יש לנו את כל ההצדקות בלב לדבר בתדר מלחמה שאינו סופר את רגשות האחר.

הנשמה מושפעת מהדרך בה אנחנו מתנסחים, מגיבים. אין לי מושג איך זה עובד; תקראו לזה קארמה או איך שבא לכם, בסופו של דבר חשוב שנבין את הדרכים לשלום ביננו, לטווח הארוך.

כמו שחשוב לנו עכשיו לנצח - חשוב שננצח את המחלוקת שנקלענו אליה ולא משנה מי אשם בה. לכל אחד מאיתנו יש אחריות אישית על צורת ההבעה שלו וכל אחד יכול לענות לעצמו בנקל על שאלת השאלות, בכל סיטואציה: "האם הקפדתי לצעוד בדרך של שלום או גלשתי לתדר של מלחמה?".