יוצא עכשיו אחרי חוויה מיוחדת במינה בניחום אבלים בשוהם בבית משפחתו של עמית בונצל הי"ד שנפל בעזה.
פגשתי שם את המכבים של ימינו.
כשנכנסתי ישבה שם משפחתו של יהונתן מלכה הי"ד שנפל ברצועה יום קודם. משפחת מלכה קמה היום משבעה בבאר שבע, עלתה לקבר בנה בהר הרצל הקדוש בירושלים, ונסעה לבית משפחת בונציל. אחיו התאום של יהונתן, אריאל יבדל"א, היה מפקד הצוות של עמית בסיירת צנחנים. הוא יצא ללוויה של אחיו והעביר את הפיקוד לעמית. הוריו של עמית השתתפו בהר הרצל בלוויה של יהונתן כשהם עוד לא יודעים שבאותו הזמן עמית כבר אינו בן החיים ושיום לאחר מכן הוא יקבר בקבר הצמוד לקברו של יהונתן.
יצא ככה שכשנכנסתי לבית היה בו ריכוז כזה של עוצמה ואמונה שפשוט לא ניתן לתאר. שתי משפחות שהקריבו את היקר להן מכל ולא מפסיקות לאהוב, לפרגן, לחזק, ולהאמין. שתי משפחות שמה שחשוב להן זה לשמור על אחדות העם, על האמונה בצדקת הדרך, על הגאווה הלאומית והכבוד הלאומי ומבקשות שהקרבן לא יהיה לשווא. שננצח בשתי החזיתות - ננצח את האויב ונחזיר את הביטחון וננצח את הפילוג והמחלוקת בתוכנו פנימה.
שתי משפחות שמאמינות בעם הזה, מאמינות ברוח הגדולה שלו, מאמינות במדינה הזו ובצדקת המלחמה ומטרותיה. שתי משפחות שמפצירות בנו לעסוק בעיקר ולא בטפל, במה שחשוב כדי לנצח, ושלא ניתן להרעיל אותנו ולהטיל את ארס המחלוקת.
שתי משפחות שהכאב הגדול שלהן והעוצמות שהן משדרות מייצרים מחויבות שאי אפשר לבטא במילים.
מחויבות לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל. מחויבות למדינת ישראל. מחויבות לניצחון האור על החושך. מחויבות להמשיך ולא לעצור. מחויבות לחזק ולהתחזק. מחויבות להיות ראויים לבנים שמסרו את נפשם בשביל כולנו.