בין החמאס לשואה
המלחמה שנפתחה בשמחת תורה מזכירה לנו במובנים רבים את השואה: מספר הנספים, הרצחנות לשמה, האכזריות הבלתי נתפסת, השבי בתנאים תת אנושיים לתקופה ממושכת שאין לה סיום מוגדר. ולצד זה – חוסר אונים של ציבור גדול שבמשך שעות לא היה צבא שיגן עליו.
עם כל הדברים הדומים, לא ניתן להתעלם מן ההבדלים. בשואה נספו למעלה מ-6 מיליון, בעוד שמספר הנספים בשמחת תורה אינו מגיע למחצית ממספר הנספים ביום ממוצע אחד בשואה. בשואה לא הייתה לנו שום יכולת להגן על עצמנו, בעוד שבזמן הטבח בשמחת תורה היו בעוטף עזה חיילים, תושבים חמושים וכיתות כוננות, ולאחר שש שעות הגיעו כוחות צבא גדולים שנלחמו במחבלים וממשיכים במלחמה עד היום.
בשואה היו האסירים במחנות הריכוז מופקרים לחלוטין לגורלם, ואילו כיום מדינת ישראל פועלת בערוצים רבים כדי לשחרר את החטופים ולהשיבם לביתם.
חשוב גם לעמוד על ההבדל האידיאולוגי שבין החמאס לבין הנאצים – יימח שמם של כולם! אכן מדובר בשתי אידיאולוגיות רצחניות ואכזריות, אולם נראה שהמגמות שלהן הפוכות. מטרתם של הגרמנים הייתה השמדתו של העם היהודי. ההשפלה וההתעללות באו בעיקר כדי להכשיר את הקרקע להשמדה ולדכא כל מחשבה להתנגד. באסלאם זה הפוך.
האסלאם מעולם לא שאף להשמיד את העם היהודי, ואף לא את הדת היהודית. בחוקי האסלאם היהודים רשאים לחיות על פי דתם תחת שלטון מוסלמי, אבל עליהם להיות מושפלים וכנועים מפניו. מתוך תפיסה זו האסלאם לא יכול לקבל את המצב ההפוך, שבו היהודים שולטים במוסלמים והמוסלמים נכנעים להם; וקל וחומר – בשטח שכבר היה תחת ריבונות האסלאם במשך שנים רבות. החמאס מבקש להחריב את מדינת ישראל, אבל לא להשמיד את עם ישראל. אבל בשביל להחריב את המדינה ולהכניע את היהודים, הוא נדרש להחליש אותם ולהפיל עליהם פחד בעזרת רצחנות אכזרית שעולה על האכזריות הנאצית. אצל הנאצים, ההשפלה וההכנעה נעשו לשם השמדה, ואילו אצל החמאס, פעולות ההשמדה באו לשם השפלה והכנעה.
האומנם "לעולם לא עוד"?
אירועי שמחת תורה העלו סימן שאלה כבד על אחת המוסכמות היסודיות ביותר של מדינת ישראל, והיא, שהמדינה היא הערובה לכך שלא תהיה שואה נוספת. זה לא מקרי שכל אורח חשוב במדינה מוזמן לסיור ב"יד ושם", מתוך הבנה שזה מה שמצדיק את קיומה של המדינה היהודית. התברר, שמדינת ישראל היא המקום המסוכן ביותר ליהודי לחיות בו. אין מקום בעולם שבו ציבור יהודי עומד בפני איום מתמיד על קיומו יותר מאשר ארץ ישראל.
אין לנו ברירה, אלא להכיר בכך שמשמעות קיומה של מדינת ישראל היא הרבה יותר עמוקה מאשר הבטחה של הקיום היהודי. לקיום בצל סיכון מתמיד ואיום מתמשך חייבת להיות מטרה שיהיה שווה לסבול ולהקריב למענה. הציונות לא הצליחה להביא את העם היהודי להיות עם נורמלי במשפחת העמים ולהתחמק מן הגורל הקשה שליווה אותו במשך כל שנות קיומו. עלינו לחזור לחיות לאור הייעוד היהודי.
"לתקן עולם במלכות ש-די"
גם המאבק נגד הנאצים לא היה רק על הקיום. אם בן בריתו של השטן הוא זה שפעל להשמיד אותנו, אנו לומדים מכאן שאנו בני בריתו של הטוב, של הקב"ה. גם הרוע המזעזע של אנשי החמאס מוביל לאותה מסקנה. מלחמת 'שמחת תורה' היא לא רק מלחמה להבטחת הקיום שלנו. היא מלחמה נגד הרוע ונציגיו עלי אדמות. היא מלחמה שתכליתה עולם טוב יותר, מוסרי יותר. עולם טוב יותר הוא עולם שכולו רק חסד, וותרנות ורחמים. עולם טוב יותר הוא גם עולם של צדק שמסוגל להילחם ברוע ולנצח אותו.
זאת ועוד. במשך שנים רבות ביקשה מדינת ישראל לברוח מן המרכיב הדתי של הסכסוך עם הערבים. היא העדיפה לראות במרכז סכסוך על משאבים, על אמצעי קיום, על חירות וזכויות אדם, על שטחים ועל נכסים לאומיים. המלחמה הנוכחית הבהירה שבמרכז הסכסוך נמצאת מלחמת דת. האסלאם אינו יכול לקבל שליטה וריבונות של מי שכופר בו, וודאי לא של הדת שנגזר עליה להיות כנועה ומושפלת מפניו. המלחמה הזאת לא באה רק "לתקן עולם" במובן המוסרי הצר, אלא שתיקון זה יהיה לא פחות מאשר "במלכות ש-די".