נדב גדליה
נדב גדליהצילום: באדיבות המצלם

1. מקובל לשפוך הררי מלל כדי ליצור תובנה כלשהי לגבי השינויים שעברה החברה הישראלית. אך אם זמנכם קצר - מספיק להביט על שתי דמויות מוכרות בשיח הישראלי: עמית סגל ויאיר לפיד - כדי לפקוח עיניים.

אני יודע, כל אחד מהם מעלה לראשכם לא מעט אסוציאציות חבוטות - אך שווה לנשום עמוק הפעם כדי להבין קצת את החברה הישראלית. לא לשם סקרנות גרידא. חשוב להבין את עצמנו כדי שנוכל לחיות יחד, כל המגזרים כולם - בשלום רב, בלי להתעצבן ועם הכלה אמיתית למה שמניע את הצדדים ש'אינם אנחנו'.

2. סגל ולפיד הם דוגמאות נדירות מאוד לדמויות מאוד מוכרות, אך העיקרון הטמון בהם נמצא בהמון ישראלים לסוגיהם.

הן סגל והן לפיד - הם ממשיכי דרך היונקים את שורשי משנתם מבית אבא. מטבע הדברים, יש הבדלים מגוונים מאוד בין דמות האב לבנו, אך ע"פ הנראה והנשמע - הכיוון דומה וברור.

רק יניקה כזאת, מכוח שורש האב, מאפשרת להם להיות מי שהם: מצליחים בתחומם מעבר למקובל. אין צורך לחבק את דעתם כדי להסכים שכבר מדובר בסמלים שגדולים יותר מהתפקידים הרשמיים בהם הם אוחזים.

הצד השווה שבהם: ממשיכי דרך עם דמות אב חזקה שקשה להאמין שאינה גאה מאוד בפועלם, כמו כל אב ובן.

העיקרון פשוט: יש הרבה מוכשרים, אך הם לא מרדו בשורשי הבית ומכאן כוחם הייחודי המניע אותם חזק הרבה יותר משלל דמויות שנמצאות בתפקידים מקבילים. הם אפילו 'שידרגו את הבית' והתוצאה היא קסם: פרשן שפופולרי לא פחות מהבמות בהם הוא מפרשן ופוליטיקאי שהצליח להקים ולעצב מפלגה בדמותו יש מאין.

3. היום, רבים מנסים לשנות, להשפיע ולשכנע. לכל אחד יש יכולת השפעה כלשהי שעשויה להפוך לויראלית אפילו. אך למרות היכולות, זה לא סוד שרוב האנרגיה - ככל הנראה - הולכת על 'לשכנע את המשוכנעים'. רוב השיח הוא צעקות שווא, משני הצדדים.

בסופו של דבר, לכל אדם יש את בית אבא ואיך שהוא ראה את הדברים מבחינת 'המציאות היהודית\ישראלית'.

לרוב, אם אדם חובק מספיק בביתו ואביו היה אהוב ומוערך בעיניו - הוא ימשיך את דרכו של האב ואף ישדרג אותה; במקום "עיתונאי ימין" מוערך - הוא יבין בחכמה כיצד להתקדם למשבצת גדולה יותר. במקום מפלגה שתתרסק מתישהו - הוא יביא מפלגה שתצליח לשמור על המנדטים שלה וימנע מטעויות האב.

4. בסיפור סגל ולפיד (ובחיים בכלל), נהוג להקל ראש ב'דמות האב' ומשמעותה לאינרציה ולחוסן של הדמות הפועלת. השטח מציג את המציאות: נדיר מאוד שמישהו מוכשר מאוד מצליח להגיע למחוזות שונים בתכלית ממה שהוצג לו כראוי בביתו - עד כדי יצירת משהו בקנה מידה ייחודי ללא עוררין.

איני מעריץ איש ובצורה אובייקטיבית אשער כך: ספק אם מישהו שלא 'גדל על זה' ו'אביו גאה בו' - היה מצליח לייצר את מה שסגל ולפיד מייצרים, איש איש בתחומו. קשה לדמיין עולם שבו מישהו מצליח להחליף את מקומם בלי שישימו לב לפערים. מעבר לכישרון ולרצון, רבים ניסו להקים מפלגות ולא עלתה בידם (לאורך זמן). רבים ניסו להפוך לעיתונאים\פרשנים\משפיעים - ולא הגיעו לקרסולי הפופולריות של סגל.

5. העניין פשוט: כשאתה גדל על משהו מסוים - צריך אומץ רב (בלשון המעטה) וביטחון על - כדי לפתח משהו אחר, משלך.

'רצון טוב' זה יפה וחשוב, אך שינוי שורשי הוא קשה מאוד אפילו בעניינים אישיים - כל שכן בתפקידים ציבוריים קשים ושנויים במחלוקת מובנית כמו תקשורת ופוליטיקה.

מעבר לפומביות וליניקת הכישורים, סגל ולפיד הם דוגמא למי שבאמתחתם דמות אב ברורה, דעתנית, נחרצת - ומכאן כוחם הנדיר בנוף.

לא לכל ישראלי יש דמות אב ברורה ומוערכת (על ידו) המחוברת לשורשים ברורים ואת זה חשוב שנפנים עמוק, למעננו.

אם בכל אינטראקציה ציבורית ואישית נביט לרגע על שורשי הדמות אליה אנו מדברים - נצליח להוריד ולו במעט את מפלס התסכול מ'אי ההבנה', בכל נושא. אישי וכללי.

ישראלים רבים פשוט ממשיכים את הדרך הלא ברורה עליה גדלו ומנסים לתמרן או צועקים מתוך רגש - בזמן שלהם עצמם לא תמיד ברור למה הם אומרים את מה שהם אומרים ולמה בעצם הם מחוברים\לא מחוברים בעומק.

אין צורך להסכים עם איש, אך 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו' היא הוראה קריטית בשיח הישראלי העכשווי בו ברור שכל אחד יונק את משנתו ממקום אחר לגמרי ולאו דווקא ב'אשמתו'. אנחנו צריכים לדבר יותר על השורשים כדי שאנשים יבינו את עצמם, במקום על הענפים.

האדם הוא כמו עץ וכעת אין מספיק מודעות לכך שהמציאות הישראלית יונקת משורשים שונים; אלו שמחוברים בצורה מסוימת לתנ"ך ולהיסטוריה היהודית עד מתן תורה בה 'חתמנו' על קיום מצוות; ואלו שמחברים את עצמם (לאו דווקא במודע) לזרעי אי אמונה שהונבטו בגולה וננטעו כ'שורשים חדשים וחזקים' אי שם עם הקמת המדינה.

נדב גדליה הוא עורך ומנהל תוכן, יוצר הקומדיה הויזואלית 'מדריך למתבונן האמיץ' והספר החדש "רגשות כנים על ימים עלומים"