יומן מלחמה על גבורה ואהבה

יצאנו למשימה לפנות בוקר, היעד הוא מארב מתוך בית בחאן יונס על סמטה שאתמול הייתה בה התקלות עם חוליית מחבלים שנשאו טיל RPG ורובה צלפים.

כמה עשרות מטרים לפני הבית אחד החבר'ה ירה רימון במטול כדי לוודא שהבית לא ממולכד, רגע אחרי הפיצוץ נפתחה האש. צרור ארוך לעברנו. אחד החיילים שעמד כמה מטרים לידי חטף כדור בפרצוף, הוא מאבד הכרה ונופל אחורה, רצים אליו ומתחילים טיפול. בנס בבית לידינו היה רופא טיפול נמרץ שהגיע בזריזות ומבצע ניתוח חירום לפתיחת דרכי נשימה, מציל לו את החיים,מעיפים אותו לעבר מנחת קרוב, שם מסוק ייקח אותו לסורוקה.

ואז השקט הזה. המדים והתחבושות עם הדם עדיין על האדמה. אנו מסתכלים אחד לשני בעיניים, חיבוק קטן, מישהו בצד מוחה דמעה. הפקודה מגיעה- ממשיכים במשימה. ברגע אחד הכח ממשיך בסדר תנועה, כולם חדים, נכנסים לבית סורקים אותו ותופסים עמדות, יהיה זמן לדבר ולפרוק את התחושות והרגשות- אבל עכשיו נלחמים.

הצרור ששמענו במשימה כמה ימים לאחר מכן היה נשמע קרוב. הקולות בקשר על פצועים בכח, הפקודות של פרקל המ"פ בקשר על השבת האש והבקשה להזניק מסוק כבר לא נתנו מקום לספק- הייתה היתקלות. מחבל יצא מפיר מנהרה ירה לעבר הלוחמים כשטיהרו בית הסמוך לנו.

ניצן היקר והגיבור נהרג מהירי, מפקד המחלקה האהוב נפצע קשה, מתחיל פינוי תחת אש כל דקה פה חשובה, במקביל מתחיל עלינו ירי של מרגמות ונפצעים חיילים. כוח מזהה תצפיתן של חמאס מאחד הבתים הסמוכים-ירי של טיל מדוייק מחסל אותו. בתוך כל כאוס ההיתקלות לוחם צעיר תופס את הפיקוד על המחלקה שהותקלה.

כולנו ממשיכים- מחסלים מחבלים, מאתרים פירי מנהרות, סורקים בתים ומוצאים חומרי מודיעין ואמצעי לחימה.

איזהו גיבור הכובש את יצרו. היצר הבסיסי הוא הפחד והחשש, המצב הכי הגיוני של כל אדם באירועים כאלה זה לעצור, ללכת אחורה, להסתתר, לשמור על חייו, אבל הרגעים האלה חשפו את הכוחות האדירים של הלוחמים. שממשיכים קדימה. בלי להסס, מבינים לחלוטין את המשמעות ואת הסכנה. גיבורים.

ויש את גבורת הדברים הקטנים. הרבה מדברים על רוח הקרב וההסתערות לכל משימה אל מול מחבלים ואש תופת, אבל כמעט לא מדברים על גבורת היומיום- על לילות רבים בלי שינה רצופה על הרצפה או באהל דולף בגשם.

על שבועות ארוכים בלי מקלחת כלל כי אין מים בעזה, עם אותם מדים ללא החלפה ונעליים על הרגליים כי אתה כל הזמן בכוננות, על אכילת מנות קרב על עשיית צרכים בשקיות, על לילות ארוכים בחושך גמור כי גם אין חשמל בעזה, על תקופה ארוכה של חוסר וודאות מה יהיה עוד דקה, על הניתוק מהאישה והילדים, על געגוע ודאגה מטורפים. על ארבעה חודשים של עצירת כל החיים שהיו והתמסרות גמורה למדינה.

"דגל לבן מישהו מניף מהחלון" נשמעת הצעקה בקשר ,אנחנו צוות הצלפים מנסים לזהות את הבית עליו התקבל הדיווח. אני מזהה אדם מרים ידיים למעלה ומנפנף עם חולצה לבנה על מקל. המחשבות רצות רק לפני כמה ימים נהרגו בשוגג 3 חטופים ישראלים שהניפו דגל לבן - בגלל טעות בזיהוי, הלוואי שאנחנו נביא חטוף הביתה. אבל אולי זה תרגיל משיכה, מחבלי חמאס מומחים במניפולציות, הם שולחים זקנים, ילדים ונכים לקו הלחימה מושכים את כוחות צה"ל למארב אש. כוח מצמצם לעברו, מזהים שמדובר במחבל חמאס.

תחושת באסה בכח. המחבל הזה עוד יביא הרבה מידע בחקירה על תוואי המנהרות ועל אויב אבל אנחנו חטופים עוד לא הצלחנו להחזיר. החלום הזה מלווה אותנו ,במספר פשיטות מצאנו חומרי מודיעין וחפצים שהעידו שהיו בסביבה שבויים ונעדרים, משהו שנותן סימן לאחינו ואחיותינו שנחטפו באותה שבת. הלב מחסיר פעימה כל פעם מחדש, הרצון למצוא אותם באיזה בית, לשמוע זעקה מאיזה פיר ולרוץ ולחבק אותם צורבת בלב כולנו כל רגע.

"היתקלות בגדוד, תמונת המצב לא ברורה. אחד הלוחמים עם חור ירי, מטפטף דם מידו השמאלית ואני מנסה להפשיט אותו. הוא צועק לי " אני בסדר! תן לי להמשיך להילחם דוקטור!" אני נאבק גם באחד המפקדים, "שב" אני פוקד. הוא מטפטף דם, כל החולצה ספוגה - הוא רוצה להמשיך להילחם, רוצה לסיים את הקרב, לא מוכן לטיפול. "די אחי, אתה מדמם. אתה לא זז מפה" הוא מתקפל, אני מזהה חור כניסה במרפק. מהדק עליו תחבושת מצבו יציב." כך סיפר ד"ר נפתלי הרופא של הגדס"ר בחטיבה שלנו.

זה כל פעם הפתיע אותי מחדש, לראות חיילים שנאבקים לצאת למשימה, ממש רבים מי נשאר בבית לשמור ומי מצטרף לכח שיצא לקרב. לוחמים עם משפחה אשה וילדים מתווכחים ביניהם מי ייכנס ראשון לסרוק ולטהר בית של פעיל חמאס כשלא בטוח שהוא יצא ממנו בחיים.

האמת היא שזוהי רוח הלוחמים כבר משמחת תורה, התמונות כשנסענו בצהריי שבת עם האמרים דרומה לא יוצאות לי מהראש, המחבלים הראשונים שאנו רואים בצומת יד מרדכי, הפצועים שאנו מחלצים ממחסום ארז, מכוניות הטויוטה עם מחבלי הנוח'בה ,הרובים וטילי הRPG ,ובעיקר הנשים והילדים השרופים וההרוגים במכוניות כבישי הדרום.

כשהגענו לכניסה לכפר עזה, ראינו את הגופות עם נעלי הצנחנים האדומות שהיו בשורה על המדרכה מכוסים בניילון לבן, ואנשי זק"א מטפלים בהם, ואז לוחם ימ"מ מאובק מבקש מאיתנו עוד תחמושת הבאנו לו כמה מחסניות לפני שחזר עם חבריו לתוך התופת והנה עוד כמה לוחמים ממגלן רצים מולנו עם אלונקה ולוחם פצוע עליה. אבל אין זמן למחשבות, מפקד האוגדה אוסף אותנו בזריזות מחלק משימות "קדימה תכנסו".

ואנחנו שלפני כמה שעות היינו בבית הכנסת עם טלית ורקדנו עם ספרי תורה, שהיינו עם המשפחה והחברים בבית מוצאים את עצמנו דוהרים קדימה לתוך כפר עזה לעזרת אחינו ואחיותינו, ההתקלות הראשונה כבר בשער, מחבל מחוסל. בימים הקרובים הגדוד יחסל עוד מחבלים, יחלץ עשרות תושבים מביתם ויסייע להחזיר את השליטה בכפר עזה.

פתאום לפנות בוקר, הממטרות בקיבוץ התחילו לפעול והציפורים צייצו. רק הריח של המוות היה באויר. ריח חזק. ושקט מצמית. המשימה של היום קשה מנשוא. לסרוק ולזכות את בתי הקיבוץ כדי שזק"א יוכלו להכנס לעבודת הקודש. המחבלים מילכדו במטעני חבלה את הדלתות, את הגופות, הם באו עם המון ציוד של לחימה. לא אפרט את המראות, הזוועות המטורפות והגבורה שסיפרו כל חדר, כל מיטת תינוק וכל ממ"ד בבתי הקיבוץ. רק אומר שמחבלי החמאס הם חבורת נאצים, חיות אדם חלאות המין האנושי.

אנחנו ידענו שיש לנו משימה אחת -למחות אותם ואת שולחיהם מעל פני האדמה ולמען המדינה יהודית והמשך המפעל הציוני, חובה עלינו שהממטרות של הקיבוץ ימשיכו לפעול, וקולות ילדים יחזרו להישמע בשביליו. וזה קורה. צה"ל מכסח לחמאס את הצורה. זה לוקח זמן ודורש סבלנות אבל אנחנו מנצחים אותם. הטוב מחסל את הרע.

הרמח"ל כתב: "כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים"

ואני פגשתי את חולי האהבה האלה. בכבישי הדרום בשמחת תורה, ובשבילי הקיבוצים בעוטף, על גבול הצפון וברחובות חאן יונס, אלפי לוחמים שאוהבים את החיים שלהם, את האישה והילדים, אבל אוהבים יותר את המדינה והעם שלהם, ומוכנים יום יום שעה שעה בכל משימה לסכן את חייהם עבור אותה אהבה לעם ישראל.

הארץ שלנו שטופה באהבה וגבורה כבר כמה חודשים, עוצמות רוח ונפש אדירות. אלו הלוחמים, אבל אלו גם האנשים בעורף. הנשים הגיבורות שמנהלות את הבית בלי הבעל במציאות יומיומית מורכבת ומאתגרת, האמהות הדואגות לבנים הלוחמים או סבתות מסורות שחזרו למשרה מלאה בשמירה על הנכדים, אלו אנשים טובים מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים שעטפו אותנו באהבה אין סופית באוכל ובתרומות כל רגע.עם מופלא.

בשבת כשהתפללנו באחוזה שלנו בחאן יונס, אתה תופס את עצמך שכבר מעל מאה ימים מדינת ישראל נלחמת על תקומתה, וכל התפילות האלה שנאמרות כרגיל בבית ההכנסת מקבלות פתאום משמעות אחרת, המילים כמו קמות לתחיה, חודרות את הלב וזועקות עד לב שמיים: אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת-מְדִינַת-יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.

ניצחון שלום ושמחה. אבא שבשמיים, זה הכל.