יוסי אחימאיר
יוסי אחימאירצילום: עצמי

המלחמה קשה ועקובה מדם. מתמשכת זה זמן רב. קיצה אינו נראה באופק. תמונת הניצחון איננה מסתמנת, לא לצד התוקף ולא לצד המותקף.

מראות ההרס קשים לצפייה. מה שנחשב בתחילה אצל יוזמיה למלחמה שהניצחון בה יושג בזמן קצר, התבדה. הרוגים מדי יום, טילים והפגזות, דם שנשפך, סבל רב באזורי הלחימה.

לא בעזה מדובר, כי אם במזרח אוקראינה, שם נמשכת מזה שנתיים תוקפנותו של הדב הרוסי. מלחמה שפתח בה השליט הכל-יכול, פוטין. לא שאוקראינה התגרתה ברוסיה, לא שחייליה פלשו לגבול רוסיה וטבחו באזרחיה, נשים, גברים, זקנים וילדים.

האמתלה ה"רשמית" לפלישה הרוסית הייתה פנייתה של אוקראינה מערבה, שאיפתה להתחבר לברית נאט"ו, הניצבת אל מול האימפריה הרוסית. הסיבה האמיתית והלא-מוצהרת, היא רצונו של פוטין להחזיר אל חיק האימפריה הרוסית את שכנותיה, שהתנתקו ממנה עם התפרקות ברית-המועצות.

זו מלחמה שמתפרסת על פני שטחים עצומים, כאשר חלקם כבר נמצאים תחת כיבוש רוסי. קודם לכן סיפחה אליה את חצי האי קרים ועתה נגסה בטריטוריות המזרחיות של שכנתה. המערב התייצב כמובן לימין אוקראינה המותקפת, נקט בסנקציות נגד רוסיה, אבל לפוטין זה אפילו לא דיגדג. הוא בשלו - להחזיר את רוסיה לימי תפארתה, יהיה מספר החללים אשר יהיה. מספרם כבר מגיע לעשרות אלפים.

הוא יודע דבר נוסף: רוסיה לא תיתבע לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. שם מזדרזים להעמיד לדין מותקף נוח יותר, קטן יותר, שנוא יותר – מדינת ישראל. בדיוק כפי שהתוקפן נגדנו, אירגון הטרור חמאס, פטור מזימון למשפט העמים. לרגע עולה המחשבה: אולי אם ישראל תתנהג כמדינת טרור, יפטרו גם אותה מהעמדה לדין?

רוסיה ממשיכה בשלה, בתוקפנותה, בשפיכת דם חפים מפשע של שכנתה, כשהיא נתקלת בתגובה עזה ואמיצה של העם האוקראיני. מנגד העולם המערבי כמעט דומם. האם יתן פרס לפוטין, כשם שהוא דורש עתה לתת לחמאס פרס בדמות חמאסטן ביו"ש? לא בלי סיבה קשרתי בין תוקפנותו בעוטף עזה לבין תוקפנות רוסיה במזרח אוקראינה.

באחרונה פורסם כי מוסקבה התחייבה להעמיד לרשות חמאס את זכות הווטו שלה במועצת הביטחון והביעה נכונות לסייע לו. בכך רוסיה מוקירה תודה לחמאס, שתוקפנותו כלפי ישראל הסיטה את תשומת לבן של ארה"ב ומדינות המערב מאוקראינה לעזה.

נציגי חמאס מרבים לבקר במוסקבה, זוכים לעידוד מן הדרגים שעימם הם נפגשים. לדברי אחד מהם, רוסיה אף ניצלה את המלחמה בחמאס, כדי להגביר את המערכה נגד אוקראינה. תגברה את הכוחות שהיא מפעילה נגד שכנתה, הגבירה התקיפות על מאות מתקנים רגישים ויעדים אסטרטגיים, והשיגה – בחודשי מלחמת "חרבות הברזל" - מה שלא השיגה במשך שנה שלמה של פעולות צבאיות.

פוטין "ניצל את המצב, תקף, השתלט, הפציץ, הרס והשיג הישגים רבים שהוא חלם וייחל להשיג", כדברי פרשן ערבי.

הטרוריסטים הפלסטינים מצידם שמחים, על שהעניקו לנשיא הרוסי הזדמנות פז להאיץ את השגת מטרותיו האימפריאליות. אם ארה"ב ואירופה לא היו עסוקות במלחמה בעזה ו"מתפנות לתמיכה, סיוע והגנה על הישות הציונית, פוטין לא היה מצליח לפצות על מה שהפסיד ולהשיב לעצמו את ההרתעה והעליונות שאיבד. יתכן שארה"ב ובעלות בריתה היו ממשיכות להתיש את רוסיה, לשבור אותה, להרוס את כלכלתה ולבודדה"...

רוסיה לטשה את עיניה מאז ומתמיד - בתקופת הצארים, בשלטון הקומוניסטי ועכשיו תחת הנשיא פוטין – אל שכנותיה. לתוקפן, בין אם הוא ארגון טרור ובין אם הוא מדינת טרור, יש תירוצים למכביר להתנכלותו לשכן. מכאן שלרוסיה ולחמאס אינטרסים משותפים. מי שאינם מזהים, עד תום, את הדמיון בין המתרחש באוקראינה ובעזה, בין מדינת הענק רוסיה לבין הארגון הברברי חמאס, זה הממשל הדמוקרטי בוושינגטון.

הערבים הפלסטיניים שואפים לחיסול ישראל והרג יהודים. מבקשים לעצמם מה שלא היה להם מעולם – מדינה. עוד מדינה ערבית על 22 הקיימות. והמערב שוב ושוב חוזר על טעותו, בניסיונו להביסם.

ארה"ב מספקת סיוע נדיב לאוקראינה, ובוודאי אין ערוך לחשיבות הסיוע הצבאי שלה לישראל במלחמתה הצודקת והמתמשכת, אך הבית הלבן אינו נוקט פעולה של ממש יחד עם נאטו לבלימת התוקפנות הרוסית, ולוחצת להעניק לחמאס (סליחה: ל"עם הפלסטיני") מדינה משלו, אחרי כישלון "מדינת עזה".

ביודעין או שלא ביודעין, ביידן – כל עוד הוא נשיא, ואכן נשיא ידידותי – עושה משגה חמור. נותן פרס לטרור הברברי, התוקף את ישראל בעת ובעונה אחת מעזה, מדרום לבנון, מיו"ש ומתימן, ומחזיק בחטופינו האומללים.

בינתיים בהאג נמשך הדיון בתביעה בעלת ניחוח אנטישמי נגד ישראל. החמאס פטור. גם לא שמענו על כוונה לזמן לדין את רוסיה הפוטינית.