1.
כואב לראות את זה ואני מאמין ויודע שרובנו לא כאלה; אך מיעוט קולני ונטול אחריות עסוק במפריד במקום במחבר. משעמם להם לדבוק לנצח ב'אנחנו ננצח' וסיסמאות האחדות.
לדידם, לאיפה זה מוביל מעבר לפיהוק? תנו להם אנרגיה שהרי הם חדורים תחושת שליחות כלשהי מימים ימימה.
לדעתם, שווה בגין אותה תחושה אנרגטית להיות נחרצים כל כך נגד משהו או מישהו מסוים כולל השפה החריפה והבוטה.
הבוטות תעזור? לא תעזור. אבל בדמיונם הם 'פועלים במרץ', 'עסוקים בעשיה'. מילים גדולות. כמה כואב כי המציאות דורשת את ההיפך בדיוק, למען העם.
בעת הזאת, אחרי שהבנו לעומק מי אנחנו ועיקרון האחדות חודד יפה בעצב, אין מקום לנחרצות כלשהי מלבד הנחרצות לחיים משותפים יחד, בישראל, כל המגזרים והגוונים כולם. השיח צריך להתמקד אך ורק בסוגיות שיאפשרו פתרונות לחיים משותפים שלווים זה עם זה או זה לצד זה, למרות הפערים בתפישות החיים. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
2.
אך 'הם' - ולא משנה לאן 'הם' משתייכים - עסוקים במטרות אחרות לגמרי. לדידם, הם צודקים ויש להם בייס שמסיח את דעתם היטב מהמציאות וצרכיה הקריטיים לעם הזה. הלב דואב לראות כיצד הם מפספסים בנקל את ההזדמנות העצומה לחיזוק הסטטוס קוו והגברת ההסכמות ההדדיות.
ללא ספק, אנו שרויים בזמן היסטורי בו רוב העם רוצה שלום, ביננו, לפני הכל. אין לו כוח למלחמות פנימיות והוא כמה לשוב ולנשום את החיים בישראל על כל הטוב שבה. אך בתווך 'הם' מנסים לקדם בכל כוחם אי שלום, בשם הצדק, כאילו הוכו בסנוורים ואינם רואים את המציאות הישראלית ההיסטורית וההיסטרית הזועקת: תנו לנו חיים. הבו לנו שלום.
3.
משום שמדובר בחבר'ה בעלי כישרון מילולי ושכל - הלב מושך לריב איתם; להשיב להם באותה מטבע שנונה, נטולת רסן שמסמנת אותם כאויבי ההווה הדורש בדחיפות אנרגיה של שלום. ביננו. עכשיו. אך רק כסיל העוצם עיניו מלראות ישיב להם באותו סגנון ויחזק להם על הדרך את הבייס ואת תחושת השליחות החשובה.
4.
הזועקים על גבי תדר אי שלום (מכל הכיוונים) מדברים, כפי הנדמה, ל'קהל שלהם' שמשום מה לא מוקיע את הסגנון. כמובן ש'בצד הנגדי' משיבים באותו סגנון רעיל כי צריך שניים לקרב מלוכלך.
בתווך נמצא רוב העם שמשתוקק לשמוע שיח מכבד, מאחד, הלוואי שתהיה גם אהבה מקיר לקיר. לקהל הרחב הזה אין תחנות מיינסטרים וגופי תקשורת ויקח זמן (כנראה) עד שזה יקרה. בינתיים הדיציבלים רועמים והידוענים משלל הכיוונים נותנים את שלהם באגרסיביות. קשה לשלול את כל המתלהמים בבת אחת. אבל זה מה שהיה קורה בעולם מתוקן. היינו מדלגים עליהם בהחלטיות למען מצרך השלום הנדרש לשולחננו הישראלית בדחיפות.
5.
באזורים בהם צמחתי קמעה, לימדו אותי שלא שונאים אף פעם. גם לא את האנשים שתוקעים את הראש בקיר ומסבים נזק. אין טעם לשנאה. במקום לשנוא - מנתבים את האנרגיה לרחמים. שהרי אין מסכן יותר ממי שאחרי כל מה שעברנו - עדיין דבק בשיח משפיל, מבזה ושנון להרע.
עליו נאמר: אני מרחם עליך, אח יקר ועכשיו אלך להתפלל עליך. לא לא, חס וחלילה לא אמרתי שאתה 'צריך להתפכח' - כי אני יודע שאתה עשוי לזעום ולהעלב מזה. אני סתם הולך להתפלל עליך שתרצה שלום כמו רובו המוחלט של העם הזה ותהיה מוכן להקריב למענו את סגנון המשחק הלוחמני שלך לטובת פרחים.
נדב גדליה הוא עורך טקסטים ומנהל תוכן, מוזיקאי יוצר ומפיק הסרטים 'רווק עם אלוקים', 'מדריך למתבונן האמיץ' והספר המשולש החדש "רגשות כנים על ימים עלומים".