על הניסים, ועל השחיטה

אם אתם קוראים את זה, עברו כבר הרבה יותר מדי ימים, ועדיין אין באופק סימן לחטופים. מאה ימים עברו, וחשבתי שנכון לכתוב, שצריך לומר, שחובה לדבר, ושכך כולם עושים.

לא מצאתי כח ולא מצאתי מילים. חיכיתי שיעברו מאה הימים, והם עברו, ואין סימן לחטופים. ובערבו של היום המאה ואחד, התחלתי לכתוב, ומובטחני שגם לכשאקום מהמקלדת, ולאחר שהעורך יערוך, והמגיה יגיה, ועורך האתר יצמיד תמונה, עדיין לא יהיה סימן לחטופים.

אם אתם קוראים את זה, סימן שהתפילות שזעקנו עדיין לא הגיעו לכיסא הכבוד, ואם הגיעו עדיין לא פעלו. הייתי שם בערב ראש חדש שבט, בתפילת יום כיפור קטן, בכותל המערבי, ששוחרר ביום הרביעי למלחמה שארכה שישה ימים. הייתי שם ושמעתי את החזן מקריא את ה'מי שבירך' שחיבר האדמו"ר מפיאסצנה, האש קודש, למען בתו שנלקחה ברכבת לטרבלינקה. והוא לא ידע.

והוא בירך את אלו 'שנעקרו מתוכנו' ואני ראיתי את שירי ביבס וילדיה נלקחים.

הוא התפלל למען אלה ש'עקבותיהם לא נודעו' ואני הרהרתי בגורלן של רומי וכרמל.

הוא הפציר 'תן להם כח לעמוד בעינויים' ואני חשבתי מה קורה עם נועה ארגמני.

הוא זעק למען 'הילדים והתינוקות הרכים, אלה שנגזלו מחיק אביהם ואמם' ואני ראיתי את כפיר ואריאל.

הוא התפלל 'עשה נא שיתגלו ויזכו לשוב לאבותיהם', וזה לא קרה.

ובבתי הכנסיות הנסתרים בורשה אפופת המוות והתלאה נאמרה התפילה, ונזעקה הזעקה, ובטרבלינקה יקדה המשרפה, ובבארי כילתה האש את הבתים, ולניר עוז לא הגיע אף חייל.

ומשם הלכתי לעיר ההריגה ובאתי 'אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים, מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים, אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים, הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ, לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה'. ונזכרתי באשת הקיבוץ שראתה את חברתה נאנסת, ונרצחת בידי עדת ישמעאלים נימולים על כר הדשא לידה ביתה.

והמשכתי לקרוא כיצד 'שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים, בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים, נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן'. ושבתי ונזכרתי ביוני סעדון שכיסה עצמו בדם צעירה שנרצחה כדי שיחשבו שהוא מת, וכיצד הוא התחבא בין השיחים וראשה הערוף של צעירה שנאבקה במחבלי החמאס שב ומתגלגל אליו מידי לילה.

והילכתי את עיר ההריגה עד תומה, ואת שבט יהודה, ומגילת איכה והזהו אדם, ולילה, ואחים עיירת שריפה, ושאלי שרופה באש, וב'עמוד האש' ראיתי את פני התינוקות שנרצחו בתרפ"ט, והנה מוטלות גופותינו בתש"ח. ורק כאן עדיין לא יודעים ההיה זה טבח שמחת תורה, או אירועי שבעה באוקטובר, ואולי אנו כעת בעיצומה של בראשית, ושמא אנו לוחמים במלחמת 'משיב הרוח'. איזו רוח? עוד בטרם קרא הש"ץ בתפילה המקוצרת 'משיב הרוח' כבר נפוצונו לכל רוח בידי איש פיקוד העורף.

שירת הסירנה כבר כמעט ואינה נשמעת בהרי ירושלים. בימים האחרונים יש גם מעט מנוחה ממטחי הירי בהר המנוחות. בתי הקפה בעמק רפאים מלאים, ורק האופנה החדשה של אנשים צעירים נושאי נשק ארוך, מזכירה ששעת מלחמה. תמונות החטופים שנתלו בתחנות האוטובוס ושלטי המודעות המבשרות על הפגנה ועצרת נעשות לעיסת נייר בגשמים שירדו. קרעי תמונות משוטטות בשלוליות החורף שבין אבני המדרכה. ואני נזכר שאינני ב'גלות המרה' שממנה ייחל האש קודש להגאל, ושדרות איננה קישינב, ומרדכי גבירטיג לא שר 'אונדזער אָרעם שטעטל נעבעך ברענט' על בארי וכפר עזה. אני חי בעיר שעליה ניבא אורי צבי גרינברג "ואני רואה כבר סיעת־אווירוני במחוג/ על פני הר הבית חגה ביום חג". וכיכר החטופים איננה כיכר השילוחים אלא נמצאת בטבורה של העיר הלבנה שנבנתה מקצף גל ועננה.

ובין עיר ההריגה לעיר הלבנה אנו הולכים ונפרמים. סיעת אווירוני היתה על סף השבתה בגלל המהפכה המשפטית, והר הבית הוא מקום משכן לשר פרובוקטור. והנה כשאני כותב את זאת, וכמעט מוחק, לוחשים אלי קולות, עת מלחמה היא והיא עת אחדות. אחדות למען מה? אחדות של מה? בשנה האחרונה חיזרתי אחרי לשכות החכי"ם, מעצבי דעת קהל, אנשי דעה וגדולי תורה, כדי לנסות לעצור ולו במשהו את הדהירה לתהום, והבנתי שלאחר החורבן תהיה די אשמה לכולם.

התחילה מלחמה. ואני זוכר נער צעיר בחולצה לבנה עומד על בימת בית הכנסת המרכזי, מקריא דברי אם שכולה שנושאת כוס ניחומים. וכיום אין בי נחמה, וגם התקווה נראית תלושה. מפני שאין לנו תקווה אחת. ולא העיר שבויה בחלומה, אלא כל פלג וקבוצה שבויים בחלומם ולוקחים את כולנו שבויים עמם. הללו מחלקים מגרשים על חוף הים של עזה, ואלו משוועים שכבר ישובו הביתה.

חצי העם נמצא ב'שעתנו הקשה', והמחצית האחרת כבר מתפייטת על 'שעתנו היפה'. ומשעה לשעה אוזל הזמן. הזמן שלהם נגמר. והזמן שלנו? הוא כבר איננו שהרי 'האנחנו' של מוצאי שמחת תורה התרסק על תקציב 2024, ועילת הסבירות, וחוק הנבצרות.

ובין האג לגבעת רם הזמן של כולנו הולך ואוזל. סרטון מהחמאס בא, וסרטון הולך, ודובר צה"ל בפנים חמורי סבר מביע 'חשש חמור' לחיי עוד חטוף שאולי לעולם לא נדע מה היכה בו וכיצד, בשניות האחרונות לחייו. עצור, קוראים לי, אל תביט בפני המוות של סרטוני החמאס. את סרטי הזוועות לא נקרין, את פני החטופים המעונים לא נשדר, פן יגידו בעזה, ויבשרו בחוצות חאן יונס. וכך רק אנחנו החכמים והנבונים מכל הגוים נותרים בעלטה. הן ערוותנו חשופה בתחקירי הניו-יורק טיימס, והדיילי טלגרף; כשלוננו מהדהד בערוצי הטלגרם.

כדוד בשעתו שמנע טל ומטר מהרי הגלבוע, כך אני רוצה לעצור את האיילון, למנוע מהמטוסים להמריא, מהספינות להפליג, ומהרכבות לנוע במסילתן. דוד עשה זאת בעבור שלשה חללים ואילו על במותינו חללים בבמות נובה, בבמות ההקפות השניות שלא נרקדו בחוצות שדרות ואופקים. כירמיהו שעמד בפתח המקדש וקרא 'אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה', כך אני אצעק אל תבטחו לכם על גיבורי מלחמה עטורי אותות, שלא שמעו את התראת התצפיתניות, שמיאנו לקרוא ולהאזין לחששות של ו'.

אתם הנחפזים 'להפוך דף', לספר על הגבורות, הניסים והנפלאות. אתם המשתפים סרטונים של הפצצות זעם, פיצוצי פירים, והפגזת יעדים. עד כמה אצה לכם הדרך להשיל מעליכם את משא הפוגרום, את זעקת הנטבחים לקול צלילי המוסיקה. המשיכו לספר על ניסים לאין ספור, כיצד ניצלו שומרי שבת מיום מטבח בשמיני עצרת, רק אל תגלו את אוזן הילד שבמושב יכיני שבעה רועים שוכבים הרוגים מכדורי מרצחים. עד מתי תעתירו תפילות וסעודות הודיה שהרי 'יכול היה להיות יותר רע'? רק תשירו בקול גדול 'כמה טוב ה', ותדמו ששירתכם תחריש את חטאינו-חטאיכם. מסך 'הניסים והישועות' מסמא את עיניכם מלראות כי שילח בנו האל הטוב עברה וזעם וצרה ומשלחת מלאכי רעים. ועל כן לא תתמהו ולא תשאגו 'איכה עשית כה' ו'אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת־בַּת־צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל'. וממילא לא נשוב מחטאינו ומעושק ידינו, שהרי לא כשלנו בעוונינו, לכל היותר בעוונם של ההם שמעבר למחיצה.

ולא נשתף פעולה עם האוייב, ולא נשתף את סרטוני החטופים ואת מצלמו הגו-פרו של המחבלים, לבל נפיץ אימה ופחד. אבל דעו שהדממה הדקה לא תעלם, היא תנסר בעולם מקצה לקצה. וכמו דמו של זכריה, דמם שלהם לא ישקוט ולא ינוח. הוא יבעבע ויפעפע ואין מנוחה לא בזה וגם לא בבא. עד אנא תברחו מהצרחה האילמת של החטופים שנספגת בחולות עזה? מדוע אתם נמלטים מפני המוות והאימה, השכול, האבדן, וכן גם מהכישלון והבוז? אינכם מרשים להוכיח, לשאול, לבקר, הן הייתם אוסרים את ירמיהו בחצר המטרה ושמים אותו מטרה לחץ. שועים לנביאי השקר המבטיחים לכם את הארץ המובטחת, את גוש קטיף ואת הר המוריה, ומסתירים בין רעמי התותחים מות חטופים וירי דו צדדי, פן מישהו יתהה, מישהי תהסס, האם אכן זו הדרך. חדלו מכך. אנו נישא את קלוננו מעל כל אולפן ומול כל מצלמה, אנו נשאל, ונוכיח ונבקר ונבכה לאין קץ, שכן זהו סוד עימו אנוכי בצרה.

אנו נישיר מבט לפניו של המוות שעלה בחלוננו. נאזין מלוא קשב לבכי התינוקות בממ"ד המלא עשן. נבכה את מתינו. נעצור את העולם למען חטופנו. וכן, גם נשבית כלי מלחמה, וניסוג אחור, ולא נעפיל בהר, ולא נרד למנהרות התופת והצלמוות. נמתין דמומים, במבט מושפל וראש מורכן, לקבל בתקווה את עדת המעונים, שחיכתה עד אין כלות. זה איננו חוב מוסרי, זו עילת קיומנו, ובלעדיהם ירבו החללים על במותינו. והחללים הולכים ורבים. הם גדולים מדי מכדי שנוכל לדלג מעל האין שהם פערו ברקמת קיומנו. והם רבים מדי מכדי שנוכל להסב מהם את מבטנו. ואין לנו רשות להוסיף עוד חללים לאריגת עמנו, מפני שאז ירבה הפרוץ על העומד. והבמה תיפול, והגדר תפרץ והחומה תתמוטט, ואין עוד מי מבוע, והחיטה לא תצמח, ואחרי החגים דבר לא ישוב לכשהיה.

ועכשיו זה הרגע לומר J'Accuse…!. הן אשמה לא חסרה, החל מראש ממשלה שמקדם שסע, הפיכה, והוא טוב רק ללוחכי פינכתו, דרך עדת מרעיו וקהל יועציו, ועבור לעדת גנרלים מזקינה המאיימת ליטול את מפתחות המדינה, וגם בבית המשפט, ובחצר הפרקליטות הן מוטלת אשמה לבלי סוף. והייתי יכול להעתיק את כתבי הקטרוג שנכתבים בי"ד חזקה כנגד ראשי הצבא, וגם מהם לא נעדר שמץ אמת ואף יותר. הוי אשמה קדושה, המוטלת בחפזה בכל ציוץ וסטורי. אבל אני יודע שמעל כל אלו זו אשמתי שלי.

אשמתי שרק בשנה האחרונה התעוררתי מתרדמת האקדמיה שנפלה עלי במגדל השן. רק לאחרונה החלפתי את הספריה הלאומית במסדרונות בית הנבחרים, ובכיכר העיר. רק לאחרונה הבנתי, שלא הבנתי עד כמה הנחנו לעזובה, ללשון הרע, ולשנאה לצמוח. רק בחודשים האחרונים פסקתי מלחזר על פתחי קרנות ומלגות מדעיות, ובמקום זה התדפקתי על לשכות שרים, חכי"ם ועיתונאים. ואיני יודע עם מסע התיקון הנמשך גם בשורות אלו, יהיה בו די כדי להספיק ולחבר בין חלקי ספינת השוטים שלנו המחשבת להשבר.

ולו יכולתי הייתי נס למלון אורחים במדבר, כמו הנביא ההוא, וכמו המשורר שברח מעיר ההרגה למדבר הלאה. אבל המדבר זרוע טילים ומלונות האורחים גדושים בפליטים. ואין מנוס, ואין לאן לברוח, ואין לי ארץ אחרת במיוחד כאשר אדמתי בוערת. ולא נותרה לי ברירה אלא לשרטט קווים לתקווה. והתקווה הזו תבנה ותיכונן מהדם המותז, מהעצמות המנופצות, מהגופות המפוחמות, משברי הבתים, מהזחל הקרוע של הטנק במסיבה ברעים. והמלט המחבר בין כל אלו יהיה דומיה וצלמוות. והיא לא תבנה בידיים גסות, אלא בעיניים דומעות.

רק משנביט בעיננו לעומק התהום הפרושה תחתינו, ונטה אוזן לאימה החרישית, ורק משנבין שאנו על קוטב העיצבון, ועוד מכת ברזל אחת של אח באחיו, והננו נופלים מאחרי פרגוד שטוף דם. ורק לאחר שתנקב את ליבנו אנקת האנוסות, ומוחנו יפולח ממבטי השבים מגיא צלמוות. רק לאחר שנכיר שהובסנו בעוונינו, רק אז תוכל לנשב רוח אלוהים מעל פני תהום, ויהי אור. ולא יהיה זה אור שבעת הימים, ולא ירושלים אורו של עולם, לא אורו של משיח, וגם לא עוטה אור כשלמה, ואף לא אור התורה.

זה יהיה אור הפועל משדרות שקם לעמלו. אור מנורת הלילה של הרפתן בקיבוץ. אור השומר הניצב על משמרתו מול עזה האפילה. אור הטרקטור המפלח תלמים בטרם הנצה חמה, אורם של פועלי במה, המתקינים את ציוד הסאונד למסיבה. אור בית כנסת באשמורת הבוקר בחודש הסליחות. ואנו שהתאבלנו על השריפה, ועל השחיטה ועל הטבח ועל האונס והטומאה, אנו שבכינו על הרוגי מלחמה, אנו שהלכנו עם דיסקית וסרט צהוב, אנו האבלים על החורבן נשוב ונזכה לראות בבניין. לו יהי.

הכותב הוא מרצה במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה