1. בתקופה האחרונה יוצא לי לשמוע מכלי ראשון סיפורי לוחמים וקרוביהם ועיניי מתמלאות דמעות, פיזיות, רטובות מאוד. קשה לתפוס את עצמת המסירות הזו הנשענת על רקע שורשי-רוחני עמוק.
בד בבד, בתקופה הזו הדיון תחת הכותרת המטעה והעתיקה "גיוס חרדים" - ניצת אף הוא. הוא תמיד שם, תקוע בישראליות באופן מגושם, כדי לנסות לשנות את הציביון של הציבור החרדי כפי שהוא נתפס בעיניים שאינן חרדיות. הנסיון מיותר מיסודו, מהסיבה הפשוטה: על צבא 'גדלים' והציבור החרדי מוצהר כאמון על הקשבה לגדולי תורה.
2. גם אם הגעת מכוכב אחר, אפשר להבין בנקל את הטענות הגשמיות 'נגד החרדים'. אצל אנשים מסוימים קל להבחין שהטענות כולן עטופות באי סימפטיה עמוקה לחרדים באשר הם. אצל אחרים, אי הסימפטיה מוחלפת בנעימות מחויכת אך קשה להסתיר את הפגנת הזרות וההסתייגות.
כי אדם שבאמת אוהב חרדים - לא מנסה לשנות אותם. הוא מצליח בקלות רבה להביט בהם בעיין טובה ומבינה ומעניק להם את שיא הליגיטימציה להיות מי שהם ע"פ בית הגידול הייחודי, עם סימני הדרך במסע האישי של כל אחד ואחד מהם ובלי קורטוב לחץ בדרך ישירה או עקיפה. עצם הדיון שלמעשה שולל בחשאי לחלוטין את בית הגידול שלך ואת ה'אני מאמין' של חייך - הוא די מעליב. באופן כללי, הדיון הציבורי על גיוס חרדים לא גורם למישהו להשתנות אלא משמר את הזרות המובנית בין המגזרים ומפלג. ככה מרחיקים בין העולמות, לא מקרבים. דיון רציני בנושא החשוב אמור להתרחש אך ורק בדרך אחת: גדולי תורה מהציבור החרדי והציוני יושבים על המדוכה. כל דרך אחרת משמרת את הזרות, הפילוג ויוצרת זילות רוחנית.
3. לא צריך להיות גאון גדול כדי להשכיל ולהפנים שרוב המדברים 'נגד חרדים' פשוט אינם מבינים איך זה מרגיש להיות חרדי. הם שופטים באופן מגושם וקר ציבור בעל גוונים רבים שאין להם מושג איך הוא מרגיש (גם אם נדמה להם שהם יודעים 'איך הוא חושב'). באופן כואב משהו, גם אלו ש'באים מאהבה' נופלים בבור הזה. הם מכוונים לטובה במילים יפות, מנסים לתקן את העולם ע"פ תפישתם הציונית-רוחנית היצוקה - ובלי לשים לב משחקים לידיים הגשמיות של החפצים בדיון ישראלי (לא יהודי) רדוד, בעל גווני שחור-לבן בלבד בסטייל 'אם אין חובות אין זכויות', 'תתגייסו!'. בטענות העתיקות האלה חסר אלמנט משמעותי מאוד: היחס לרוחניות ודיון אפוף כנות לגביה.
4. כשדיון על 'גיוס חרדים' נשמע מפי אלו שאינם מאמינים - אפשר להבין את גווני השחור-הלבן ו'הראש התקוע בקיר' מלכתחילה. מאידך, כשמניחים את הנושא בין הציבור החרדי והדתי לאומי - אין מנוס מהכנסת האלמנט הרוחני לדיון וממנו צומחות השאלות הבאות, הצריכות לבוא יחד עם נושא הגיוס. שהרי גלוי וידוע שלהיות חרדי אינו רק לבחור להתגייס (כפי שעושים רבים גם ככה) - או לא, בהצהרת חרדיות ישנה משמעות עמוקה יותר של שימור היהדות האורתודוקסית עם כמה שפחות השפעות זרות. העניינים נוגעים להנפת דגלי התורה, ההלכה, הצניעות והשבת - בגאווה רבה. הנפת דגל פרושה מתן לגיטימציה - והיא נעשית בעוז ובעוצמה. בדומה לכך, דחיית הרוחות המערביות המנשבות בכפר הגלובלי - "זוכות" בציבור החרדי להוקעה ללא מיצרים. גם אם הדברים אינם מושלמים או קיצוניים במקומות מסוימים, הם משמרים את הרוחניות היהודית ומסמנים כיוון ברור לגבי עיקר וטפל, לכל מי שחפצה נפשו ביהדות כלשהי, גם אם לא יבחר בחרדיות בפועל.
5. בזמן שמחוזות מסוימים מנסים להניף דגלי ערכים חשובים ולא תמיד מצליחים לעשות זאת - בקרב הציבור החרדי - הם כבר עומדים על נס. האם האחריות הרוחנית שבאופן ישיר ועקיף לוקח על עצמו הציבור החרדי קיימת גם במגזרים דתיים מקבילים? ואם כן, עד כמה? ובמה? יתרה מזאת: האם האחריות הזאת משותפת לכל גווני הקשת המגזרית או רק למי שמכונה 'תורני'?
6. אם באמת אנשי אהבה אנו אין לנו אלא להביט פנימה, להשאיר את הדיון הבעייתי בנושא הגיוס לגדולי תורה חרדים וציונים, לחבק את הערכים שכבר זכינו להנחיל במחוזותנו ולהתקדם הלאה ברוחניות - לא בהכרח ל'חרדיות' - אלא לשימת לב לדברים שאנו דשים בעקבינו. אינני מושלם כלל, אך מאמין שמגמת קידום רוחנית צריכה להתרחש בחיי הכלל והפרט, כל הזמן.
דוגמה בולטת: הליגטימציה במחוזות מסוימים לצפיה והערכת 'תרבות זרה' תוך כדי התעלמות מנושאי מיינסטרים הלכתיים בעייתיים מאוד כמו 'בזבוז זמן' ו'שמירת עיניים\מחשבה', למשל. כן, סורי שלקחתי נושא נפיץ ומשחד. אך משם הכל מחלחל ומשאיר אותנו, לפחות בתדמית, כציבור שחלק ממנו קרוב יותר לסגנון החיים המערבי ופחות לבית המדרש המודרני-רוחני המואר בנורות לד ועמוס בספלי תה ועושר מרחיב נשמה.
אנחנו בכיוון חיובי מאוד וחזקים מאוד. בואו נמשיך ונפתח עוד אחריות ומודעות לרוחניות של עצמנו - ולא נתפתה להסיח דעת ולפזול לצדדים.
נדב גדליה הוא עורך טקסטים ומנהל תוכן, מוזיקאי יוצר ומפיק הסרטים 'רווק עם אלוקים', 'מדריך למתבונן האמיץ' והספר המשולש החדש "רגשות כנים על ימים עלומים"